אחדות בין אומות העולם

ב"ה.

האם האמירה שצריכים להיות תמיד באחדות, היא מתאימה גם כלפי מי שהוא לא יהודי, שגם הוא צריך להיות באחדות עם חבריו?

 

כדי להבין זאת, יש להקדים תחילה שיש להבדיל בין המישור החיצוני לבין המישור הפנימי.

במישור החיצוני, ברור הדבר שהעולם צריך להתקיים באופן של צדק ויושר, וכל אחד ואחד צריך לחיות בשלום עם חביריו.

וכמו שמבואר ברמב"ם בארוכה בעניין שבע מצוות בני נח, שישנם כמה וכמה איסורים שענינם הוא השלום בין אחד לשני – לשים שופטים ודיינים וכד', ובזה אין שאלה.

ולכן, בפן החיצוני של השאלה, הרי ברור שגם הם צריכים לחיות בשלום ובאחווה אחד עם השני, לא להרע ולא להזיק, אלא להיות טוב לרעהו.

אך, במישור הפנימי יש הבדל עצום בין האהבה והאחדות של היהודים לבין אהבה ואחדות שקיימת אצל אומות העולם.

ומוסבר על זה כמה וכמה פעמים בתורת החסידות, ולהלן יבואו מקצת מן המקומות. וכדי לראות את התמונה בשלימותה, יש להסתכל במקורם של הדברים, ולעיין בהם.

במקומות רבים מוסבר ההבדל בין העם היהודי לבין העמים האחרים. שאצל כל האומות, היותם לעם תלוי בזה שמתאחדים יחד, ובלי זה אא"פ להיות עם — מ"מ, אצל עם ישראל, גדר האחדות ונחיצותה הוא באופן אחר לגמרי.

ההבדל בין אחדות אצל ישראל לאחדות אצל אומות העולם:

אצל ישראל האחדות נגרמת ע"י ישראל עצמם, מצד דרגת היחידה שבנשמה היהודית, הנעלית מטעם ודעת,. הניצוץ היהודי שנמצא בלב ולא במוח, שהתגלה ביציאתם ממצרים גרם ל"ויחן שם ישראל – כאיש אחד".

וכפי שמוסבר באריכות בחסידות, ויסוד לכל הוא בתניא פרק לב, שהאהבה שצריכה להיות הוא מצד הנשמות, להגביה ולהעלות את הנפש על הגוף, מעלה מעלה עד עיקרה ושורשה בכל עלמין, ומתוך ההסתכלות בשורש ובמקור, אפשר לראות את הנקודה הפנימית והעצמית שקיימת אצל כל אחד ואחד, וכולם שווים בה באמת לאמיתה.

וזהו בעצם היסוד לכל המבואר אין ספור פעמים, שהאהבה של יהודי אחד לחבירו צריכה להיות אפילו ליהודי שלא ראה אותו מעולם, ולא שמע עליו, ובקצה הכי אחרון אפילו למי שהרע לו ביותר, והצר לו כל ימי חייו.

כי אין היא מצד הגופים – מצד ההסתכלות החיצונית והמגושמת, אלא מצד ההסתכלות הפנימית על השורש והמקור שממנו באו כל בני ישראל.

ומוסבר על זה, שאמנם דרגת היחידה נמצאת רק אצל יהודי, בכל זאת, מכיון ש"את זה לעומת זה עשה האלקים", הרי מעין ענין האחדות קיים גם אצל לא יהודים, כי "קליפת" הטומאה רוצה להידמות לקדושה, כקוף בפני אדם.

וכפי שזהו בכמה וכמה ענינים, שזה שהם קיימים באומות העולם זהו רק כדי שידמו ליהודי, ותהיה בחירה חופשית ליהודי להתנהג כמו שצריך ולא יהיה זה מצד ההכרח. ולכן קיים בהם עניין האחדות בצורה מסויימת, אך לא קיימת אצלם אחדות אמיתית מצד עצמם, אלא רקתוצאה של כוונה ומטרה אחידה – וכפי שהיה ברדיפת המצרים אחרי ישראל שנאמר "והנה מצרים נוסע אחריהם" שהיו מאוחדים בשנאה לישראל. אך אין זה באופן הפנימי והעצמי.

ומוסבר עוד במקומות נוספים, נקודה מאוד מעניינת בהקשר האחדות ובני נח וביחסם לישראל – בשיחה מיוחדת מסביר הרבי שלאחר מתן תורה, שהתבטלה הגזירה שבין עליונים לתחתונים, השפיע הדבר גם על בני נח, שאף הם יכולו לחוש בכחהאלקי הקיים בהם –

וע"י הכרתם בכחהאלקי, שהוא אחדות, נוצרת גם בהם אחדות מסויימת, בדומה לאחדות אצל ישראל. אם כי לא בדיוק, כי אינם יכולים להכיר בדרגת האלקות שמעל לעולמות, שדוקא מדרגה זו יוצרת אחדות אמיתית.

ומסביר שם הרבי, שעניין זה הוא מתבטא גם בהלכה, שעליהם לקיים שבע מצות בני נח – מפני שצווה משה בתורה, שזהו עניין אמיתי.

ולסיכומם של הדברים:

אחדותם של אומות העולם היא אחדות חיצונית בלבד, בהתאספותם יחד לשיתוף פעולה, אך אין זו אחדות בעצם המהות.

ומשום כך אין אצל בני נח מהות ומושג של צבור, כי אף לאחר שהם מתאחדים, נשאר כל יחיד כמציאות "פרטית".

ולכן נראה ברור, שכל מה שמוסבר בחסידות על האחדות האמיתית שקיימת אצל היהודים, מצד העצם, אין זה שייך באומות העולם באמת, אלא כל מה שיש להם הוא האחדות החיצונית, שבאה כתוצאה מהתעסקות בעניין מסויים יחד, או בהתאחדות סביב נושא מסויים.

אך כנ"ל בתחילת התשובה, שאחדות זו היא בהסתכלות על הפן הפנימי, אך במישור החיצוני, הרי ברור שצריכים הם לחיות אחד עם השני בשלום, ולא ירעו ולא ישחיתו.

ויהי רצון שנגיע לימים כאלו שכל העולם יהיה באחדות שלימה, בגאולה האמיתית והשלימה.

 

מקורות