שאלתך היא אכן שאלה עמוקה ויסודית, שדנים עליה פעמים רבות בספרים, ובמיוחד באור המיוחד של תורת החסידות.
כדי להבין כל זה, אקדים בתחילה מן המקורות המדברים על הצורך לאהוב כל אחד ואחד, ומתוך המאמרים והפתגמים המובאים בתורת החסידות, בעז"ה יהיה העניין מובן כל צרכו.
היסוד המובא בתורה במפורש הוא בפסוק "ואהבת לרעך כמוך אני ה'" ומאמר רבי עקיבא על זה "זה כלל גדול בתורה", היינו שעניין זה הוא יסודי וכללי בהנהגה בכלל, עד שהוא "כלל גדול".
בהמשך לכך, ישנם כמה מאמרים מגדולי החסידות שמגדירים מהי האהבה הנדרשת, ועד להיכן היא מגיעה.
הבעל שם טוב אמר כך, ישראל הם התפילין של הקב"ה, ובהנחת תפילין הרי התפילין של יד קודמת לשל ראש, והענין בזה הוא שתפילין של יד – יהודים שהם 'מארי עובדין טובין' קודמים לתפילין של ראש – 'מארי השגה'.
תורה זו עוררה בקרב יהודים רבים אהבת ישראל גם לאנשים פשוטים. גם למי שהוא רק עושה מעשים טובים, ואין לו הרבה מעלות.
מאמר נוסף ישנו מהרב המגיד לר' אלימלך מליז'נסק – "שומע אתה מלך, מה שאומרים במתיבתא דרקיעא שאהבת ישראל פירושה – לאהוב רשע גמור כצדיק גמור".
והחידוש בזה הוא, שדברי הבעש"ט היו רק על אנשים פשוטים, והמגיד חידש שיש לאהוב גם רשע גמור וכמו צדיק גמור.
ולאחרי כל זה ישנו את המאמר המפורסם של אדמו"ר הזקן בתניא שאהבת ישראל היא למגדול ועד קטן, אהבה כמו אצל אחים ממש – אהבה עצמית.
ובתוך מאמר זה ישנו עומק מיוחד, שממנו מוסבר, שהיכולת לאהוב את השני היא מכך שכל אחד ואחד הוא כמו אח שלך. וכמו שבנוגע לעצמך אזי 'על כל פשעים תכסה אהבה', היינו שהאדם מרשה לעצמו לוותר פה ושם, ומסביר לעצמו מדוע הוא עשה כך ומדוע הוא כך, כן צריכה להיות ההנהגה עם החבר. שמתוך האהבה לשני, אפשר לכפות על הפשעים, להקטינם ולאבד בהם את המשמעות הרצינית.
בחסידות מוסבר, שבצורה פנימית יותר, האפשרות לאהוב בצורה כזאת מגיעה מצד השורש העצמי של כל אחד ואחד.
כשם שאהבת ה' לישראל היא אהבה עצמית, כי ישראל הם בנים של הקב"ה, אף אהבת ישראל שנובעת מאהבת ה' – אוהב מה שהאהוב אוהב – היא אהבה עצמית.
וביתר עומק: כל ישראל הם גוף אחד, עצם אחד. ממילא האהבה אינה לזולת אלא לו עצמו. כי הוא ממש חלק ממך.
ובדבריו של אדמו"ר הזקן ישנה הוספה חשובה ומהותית על מה שאמר המגיד, כי דברי המגיד הם עדיין תופסים מקום בהבנה, עדיין יש מקום לחילוקי דרגות – רשע גמור כמו צדיק גמור. ואילו האהבה שעליה אדמו"ר הזקן מדבר היא 'כמוך' – היא אהבה של אחים ממש, אהבה עצמית.
וכשמבינים שכך הם פני הדברים, שבעצם השני הוא לא רק כמו אח שלך, אלא הוא עצם אחד ממש איתך, אזי קל הרבה יותר להבין כיצד אפשר לאהוב אותו, כי הוא חלק ממש ממני.
בהמשך הדברים מביא אדמו"ר הזקן שה"מתכון" לאהבה הוא "להניח ולהעלות הנפש על הגוף", היינו לשים בצד את כל הדברים החיצוניים שמפרידים, ולשים במרכז את חיי הנפש, שהיא הדבר האמיתי, ומצד הנפשות כולו אחד ממש.
בחסידות הוסיפו והרחיבו שאהבת ישראל צריכה להיות אפי' ליהודי שנמצא בקצה העולם שמעולם לא שמע עליו ולא מכיר אותו. ולא רק בקצה של העולם בגשמיות אלא גם בקצה העולם הרוחני. וכל זה מגיע מאותם הנקודות המבוארות לעיל,
כי באמת, האהבה לכל יהודי ויהודי צריכה להיות בכל מצב שהוא יהיה. כמו שאהבת הקב"ה לכל יהודי ויהודי שהוא אוהב אותו בדוגמת 'נער' – אהבה עצמית בלי שום סיבה. ומכיוון שכך אוהב הקב"ה את כל יהודי כך צריך כל יהודי לאהוב את כל אחד ואחד. הוא לא צריך להרגיש שהוא עושה טובה ליהודי השני אלא שכל מציאותו היא מציאותו של השני.
ולא סתם שזו העבודה שנדרשת מאיתנו, אלא ניתנים לנו הכוחות לזה, וכפי שמבאר הרבי , שכאשר יהודי מקבל על עצמו לעזור ליהודי אחר – הוא מקבל כוחות נעלים ביותר שלא היו לו מצד עצמו.
ויש לסיים בכל זה, מביאורו של הרבי בסיפורם של מחלוקת דתן ואבירם ומשה רבינו, שעד הרגע האחרון ניסה להשיב בתשובה את דתן ואבירם, ע"י שהלך באופן של רוממות "ויקם משה", ובכך ניסה, אפילו ברגע הכי אחרון, לפעול עליהם לשוב בתשובה. ויש לשים לב לכך שהם פעלו נגד משה רבינו עצמו, ובכל זאת העביר על מדותיו, ואף ניסה להשיבם בתשובה.
וכמו משה רבינו, שמבלי להתחשב שכבר נגזר דינם, והקב"ה כבר "נעל את השער" לחזרה בתשובה, משה רבינו, עקב אהבתו הגדולה לכאו"א מישראל, חיפש דרך להשפיע על דתן ואבירם ולהצילם מלרדת חיים שאולה. כך צריכה להיות ההנהגה אצל כל אחד ואחד מאיתנו,
להניח על הצד את כל הדברים המפרידים ולהתרכז באמת האמיתית, שמצדה כל אחד ואחד מאיתנו שווה – כולנו עצם אחד ממש.
