בכל דבר ודבר שרוצים לדעת את מהותו ועניינו האמיתי, צריכים להביט תחילה בענינו בתורה. וככל הדברים שבעולם שמקורם ויסודם הוא בדברי התורה, ומתוך התורה ניתן להבין את הדברים כפי שהם מתגלים בעולם.
וכמו שכתוב "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – היינו שהקב"ה הסתכל בתורה ומתוך זה הוא ברא את העולם, כי באמת התורה היא היסוד והשורש לכל.
וכן שרוצים לדעת בענינה של האהבה בין הורים וילדים כאן למטה, צריכים להסתכל בשורשם של הדברים, כפי שהם למעלה, בין ישראל לקב"ה, וכפי שהם מבוארים בתורה, ומתוך זה ניתן להבין את הדברים כאן למטה בעולם.
בחסידות מוסבר כמה וכמה פעמים, שהאהבה העצמית של הורים לילדים, משתשלשלת ודומה כביכול, לאהבה העצמית של הקב"ה לישראל. וכשם שגילוי החיבה שלמעלה הוא ע"י קריאת שם, כן הוא גם בהורים וילדים, שקריאת השם ובמיוחד קביעת תוספת לשם היא מבטאת חיבה ואהבה עמוקים הרבה יותר מנתינת מתנה, ואפי' מחיבוק ונישוק.
ומוסבר בחסידות ההבדל בין ביטויים נוספים של אהבה לבין קריאת שם וכמו נתינת מתנה וכד'.
ומוסבר, שמאחר שנתינת מתנה ודברי אהבה קשורים לפני שנותיו של הילד, ואם יתן לילד בוגר מתנה המתאימה לילד קטן, לא רק שאינו מבטא חיבה אלא את ההיפך, וכפי שרואים בפשטות, שאי אפשר לתת לילד קטן מכונית יוקרה, כי אין הוא מבין ואין הוא יודע כלל את המעלה שבדבר זה, ואין זה מרצה אותו כלל, הוא מעוניין וחפץ דווקא בענינים שהם במושגים שלו, ביכולות שלו ובכלי ההשגה שלו.
ומוסבר עוד, שאפי' חיבוק ונישוק תלוי בהמצאו של האהוב כאן, ורק שהוא ער, כי אם אין הוא נמצא כאן, אי אפשר לחבק ולנשק אותו ואי אפשר לבטאות את האהבה אליו.
ומכיון שזה אפשרי בתנאים מסוימיים, הרי אין זו האהבה העצמית. כי בעצם אין הבדל בין ער לבין ישן. כידוע ומוסבר כמה וכמה פעמים בספרי החסידות, שעצם הוא דבר שבלתי משתנה ובלתי מתחלף בשום מקום ובשום זמן, אלא הוא נמצא בכל מקום ומקום באשר הוא ובכל זמן ובכל מצב, ואין לו שום הבדל בין זמן אחד לשני.
משא"כ הביטוי של אהבה שנמצא בקריאת שם, הרי בזה אין הבדל אם הוא קרוב או רחוק, כי הוא האהבה העצמית שקשורה לעצם הבן, למעלה ממגבלות ותנאים. והיא היא האהבה שקיימת אצל כל אחד ואחד כלפי ילדיו, שהיא בעצם אהבה עצמית שקיימת בכל מקום ובכל זמן ללא הבדל כלל בין אופן אחד לשני, אלא הוא קיים תמיד.
ומוסבר עוד שהאהבה העצמית של הבן להוריו, שרשה היא מאהבת כנס"י לקב"ה. ולכן מובן מדוע אהבת ההורים כשיש להם בן אחד, היא גדולה מאשר שיש להם הרבה, וכן אהבת בן יחיד להוריו גדולה מאשר ישנם כמה בנים
– דלכאורה, אין שיך לומר שבריבוי הבנים מתמעטת האהבה, וכן שיש לו הרבה אחים יחידו הוא בהררגש עצמו, ולמה יהיה הפרש –
כי מכיון שאהבת ההורים לבנם ואהבת הבן להוריו שרשה היא אהבת הקב"ה לישראל ואהבת ישראל לקב"ה, וישראל הם בן יחיד ליחידו של עולם, לכן עיקר האהבה העצמית של אבן ובן הוא בבן יחיד.
ומיסוד זה מוסבר מדוע אהבה לבן קטן היא גדולה מאהבה לבן גדול: הגדול, שכבר התפתח בשכלו ובמדות, הרי אהבת האב אליו אינה תמיד מעצם היותו בנו, אלא גם מהיותו חכם, בעל מדות טובות או שזהיר בכיבוד אב – אהבה שנובעת מהיגיון. ואף שגם בו קיימת אהבה עצמית, אך היא מכוסה בטעמים ההגיונים;
ואילו הקטן, האהבה אליו היא עצמותית. כי הוא אינו מושלם בשכל או במידות. וגם שמציית לאביו, מפני שהוא חש שהוא אביו. היותם עצם אחד. האהבה העצמותית גלויה, ואין מה שיכסה עליה.
ומפני שכן הוא באהבת הקב"ה לישראל, שיש ב' בחינות: א. אהבה שנובעת מצד מעלתם של ישראל על האומות, מה שהם בכורים. ב. אהבה עצמותית מצד עצם מציאותו, כילד קטן. והיא מתגלה שהיהודי חש עצמו, לא כבעל מעלה, אלא כקטן.
וכן הוא אצל כל אחד ואחד, שצריכים לשים לב תמיד, ולעורר את העניין, שצריכים לאהוב את הילדים מצד העצם שלהם, ובאופן כזה שלא משנה כלל וכלל מה הם עושים ואיך הם מתנהגים, אלא צריכים לאהוב אותם באמת באופן כזה שאין בו שום חלוקה לתנאים, ושום שינוי.
וכמים הפנים לפנים, מתגלית גם האהבה הזאת אצל הילדים כלפי ההורים, והאמת והשלום אהבו.
