בחסידות מבואר שיש שלוש דרגות באהבה: אהבת עולם, אהבה רבה ואהבה בתענוגים.
מושגים אלו מובאים בקשר לאהבת ה', אך אכן ניתן להקבילם גם לקשר הזוגי, על פי הכלל שהקב"ה ועם ישראל נמשלו לאיש ואישה.
'אהבת עולם':
אהבת עולם פירושה אהבה נצחית, אך גם אהבה הקשורה ל'עולם', כלומר תלויה בעניינים הקורים בקשר הגלוי של העולם והמציאות. היא נוצרת על ידי תרגול ומאמץ לראות את הדברים הטובים שקיימים בקשר, כגון הכרת תודה לבן הזוג על הטוב שהוא נותן.
בשגרת חיינו העמוסה אנו מקבלים את הטוב שבזולת כמובן מאליו. אנחנו מתמקדים במה שמטריד אותנו, בחסרונות ובחולשות, ו'על הדרך' שוכחים את המעלות ואת הטוב.
לכן עלינו לאמן את עצמנו למבט גאולתי, שרואה את הטוב הגלוי שבבן הזוג ומתמקד בו. נתרגל להתבונן כיצד הוא עובד וטורח קשות לפרנסת המשפחה, נשים לב ונעריך את האישה המבשלת ומשקיעה בצורכי הבית, נעריך את חיי היום-יום ואת העובדה שנעים לנו יחד.
הדברים הללו קיימים תמיד, אלא שמתוך הרגל נשחקים ומאבדים מזוהרם החשוב כל כך. יש להתאמץ לראות את הטוב שבקשר, להכיר שלא הכול מגיע לי ומובן מאליו, שיש כאן הרבה השקעה; להרבות בהכרת הטוב, באמירת תודה, לבטא נכון דרך מיתרי הלב את ההערכה על הדברים הטובים.
זהו השלב הראשון: לחוות נכון את הממד הגלוי, היבשה, ולא לחפש את החסרונות הקיימים בו.
'אהבה רבה'
בהמשך לשלב הראשון, נדרש מאמץ נוסף – לראות את הטוב הקיים בין בני הזוג, הטוב הצפון שאינו גלוי בצורה פשטנית, לראות את הכוח העמוק המחבר, מעבר לאהבה הגלומה בנתינה ההדדית.
פעמים רבות נחשפים לעומק זה דווקא בזמנים שהנתינה אינה גלויה. בזמנים שיש התמודדות או אתגר גדול בחיים. בעת קושי (ר"ל), מחלה, זקנה וכדומה מתגלה עוצמתה של מסירות אמיתית – המעידה שקיים רובד פנימי בקשר, רובד שלא תמיד היה גלוי קודם לכן, מקום פנימי בקשר הנדמה לברית כרותה – "יהיה מה שיהיה, אנחנו יחד". העיון המחשבתי בברית הכרותה בין בני הזוג נחוץ תמיד, ואין צורך לחכות שנגיע לשלב 'אהבה רבה' כדי להתחיל בו. מומלץ שכבר בזמן 'שלטונה' של הנתינה הגלויה – 'אהבת עולם' – נעסוק בעיון זה, והוא יביא להעמקת האהבה והקשר.
זהו טיבה של 'אהבה רבה' – אהבה גדולה שמעבר לאינטרסים.
רובד אהבה זה מעניק ביטחון רב-תוקף וביסוס איתן לקשר הזוגי. בעולמנו הבנוי במקרים רבים על הררי אינטרסים, זה נשמע לעיתים רחוק ומוזר, אבל בעומק נפשנו זהו הצורך החיוני לנו ביותר: קשר יציב שאינו מותנה כלל.
'אהבה רבה' פירושה שמלבד הצורך להתאמץ ולהתחבר אל הטוב הגלוי, המתבטא בנתינה וקבלה, יש להתאמץ לראות ולגלות את המקום הנעלם והיציב. חשוב לפתח ראייה של התחברות לצופן הנסתר שיש בינינו הנקרא 'ברית' הנישואין.
הברית הראשונה והמפורסמת בין אלוקים לאברהם אוהבו נקראת בשם "הברית בין הבתרים". ברית זו נכרתה באמצעות טקס סמלי שכלל ביתור בעלי חיים לשני חצאים ומעבר כורתי הברית ביניהם. הרעיון הסמלי במעשה הברית הוא שכשם שאין חיים לבהמה כשהיא חצויה, כך אנו לא יכולים להיות חצויים – נפרדים אלא מוכרחים להיות תמיד יחד ומבטיחים שמאום לא יוכל לחצוץ בינינו באהבתנו הנצחית.
ברית בנישואין מתבטאת במודעות של בני הזוג לאותו ביטחון פנימי שהקשר ביניהם אינו תלוי בדברים חיצוניים אלא הוא קשר נפשי, נשמתי ונצחי.
גם את הרעיון הזה יקל להסביר בעזרת התבוננות בתפקוד ההורים. ודאי שלא תיתכן אמירה של הורה: "אם לא תצליח בלימודים, אתה לא הבן שלי!"; כולם מבינים שמשפט זה בעייתי ביותר. משפט כזה אומר, כביכול, שהקשר בינינו תלוי בדבר. ולא הוא!
כבר נאמר (קידושין לו ע"א): "'בנים אתם לה' אלוקיכם' (דברים י"ד, א) … רבי מאיר אומר בין כך ובין כך אתם קרויים בנים".
הקשר הורה-בן הוא קשר עצמי שלא ניתן להתרה. הורה ישמח בוודאי כשבנו יתנהג כמצופה, אבל ברור שתחושת הקשר האמיתית תמידית: "יהיה מה שיהיה אתה בני!".
ההבדל בין קשר בין ההורים לילדיהם ובין הקשר זוגי הוא שבקשר הורי החוויה הגלויה של קשר עצמי קיימת כבר מהרגע שהילד נולד, ואילו בקשר הזוגי היא קיימת בכוח ועל בני הזוג לעשות עבודה כדי לחשוף אותה ולהוציאה אל הפועל.
תחושת הקשר העצמי קיימת גם בקשר הזוגי, שבו יש להגיע לרמת הכרה שהיא מעל ומעבר לרובד החיצוני של 'אהבת עולם' – להתעלות לרובד של ברית זוגית חתומה ומולחמת, לחיבור הדוק שיש בו יציבות עמוקה וחזקה שאין בה שום סדק שיאפשר היווצרות זעזועים.
כדי להגיע להכרה זו, יש לפתח תהליך פנימי. תהליך זה אינו תרגיל תודעתי גרידא, אלא חשיפה בכוח המחשבה וההתמסרות למהות האמיתית של הקשר: בני זוג הם מציאות אחת בממד הנשמתי העליון ביותר.
הקשר העצמי הוא גם סוד החופה המקיפה את שני בני הזוג כאחד, שהרי בממד הנשמתי מהות החתן-כלה אחת היא. אדם וחוה נבראו תחילה מאוחדים, והיה צורך להפריד ביניהם כדי שהקשר ייווצר ע"י עבודה, חיפוש ותהייה. במציאת בן זוג האדם מוצא את חלקו האחר ואת שלמותו האמיתית. עובדה זו יש להטמיע בתודעה עד שתהיה גלויה וניכרת בפשטות, בהתנהלות היום-יומית.
הכרנו את שני שלבי המאמץ הראשונים שסיכומם: א. לא להיגרר אחר הרובד החיצוני הרואה חסרונות אלא להתמקד בטוב הגלוי – 'אהבת עולם'; ב. לראות את הטוב הפנימי מתוך השקעת מחשבה ברובד הנעלם, הנסתר – 'אהבה רבה'.
לאחר העבודה להשגת שתי דרגות אלו, 'אהבת עולם' ו'אהבה רבה', שורה מאליה הדרגה השלישית 'אהבה בתענוגים'. החוויה בדרגה זו היא חוויה של עונג: אין כאן שניים: אנחנו מהות אחת ממש.
שילוב הרובד הגלוי עם הרובד הנעלם, הפיכת הים ליבשה, השקעה ומאמץ בחשיפת כל הטוב הגלוי והתחברות לרובד הנעלם – הם שיוצרים את העונג האמיתי בקשר.
