נושא:

אהבה ויראה

יצא לי ללמוד תניא, את המושגים של אהבת ה' ויראת ה', מתוך הסתכלות רצינית בענין ניסתי לעורר את עצמי לדבר, אפילו בכהוא זה אבל אני רואה שזה דבר לא פשוט בכלל ואני לא מצליח להגיע אליו באיזה שהיא צורה. אשמח להדרכה נוספת בעניין.

ראשית יישר כח גדול על ההתנסות והנסיון, ובע"ה יצליח ה' דרכך ותעלה מעלה מעלה. באמת, השורש האמיתי של כל חוויית האהבה הוא אהבת ה'. אומנם באהבת הזולת יכול להיות חיסרון מצד סיבות שאינן תלויות באדם, אבל באהבת ה' לא ייתכן שום חיסרון משום שהיא נצחית וללא שינוי (רק מוטל על האדם לגלות אותה ע"י התבוננות). ההכרה שהקב"ה אוהב את כולם, כולם נבראו בצלם אלוקים ומשלימים מטרה אחת ורצון אלוקי אחד היא הסיבה האמיתית ליכולת לפתח יחסי אהבה החוצה.

אהבה מתוך יגיעה
אחד ההבדלים הגדולים בין הקדושה ל'קליפה' – בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית – קשור לדרך שבו מגיעים להישגים: בקדושה הכול מגיע ע"י מאמץ ויגיעה (יגעת ומצאת – תאמין), ואילו בצד ה'קליפה' ו'הסטרא אחרא' הדברים יכולים להופיע מעצמם, כחוויה טבעית, כנאמר: "אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם" (דברים יא, ה) – במצרים, מלשון מֵצַר, הכול מגיע בחינם וללא מאמץ; וכשם שכל דבר הקשור לקדושה מגיע מתוך מאמץ ויגיעה – כך גם האהבה האמיתית – גם היא מותנית בעשיית מאמץ.
אומנם לפי התפיסה הזרה הרווחת אהבה היא רגש ש"הוא נמצא או איננו" ולא ניתן ליצור אותו ולהשקיע בו, אך על פי האמור לעיל, ההפך הוא הנכון: אהבה אמיתית היא אהבה הדורשת השקעה ויגיעה ומאמצים רבים.
אם כן, אהבת ה', הקשורה לקדושה – מושגת מתוך יגיעה: מתוך התבוננות ומאמץ מחשבתי עמוק בכל טוב ה' שמשפיע עלינו (אף על פי שבחוויה הטבעית, לעיתים איננו מבחינים בזאת או מתקשים לזהות זאת במציאות. הכול נראה לנו "טבעי" ודיינו). כאשר אנו מתבוננים בעומק הדברים איננו יכולים שלא להכיר בטוב המושפע עלינו, ומתוך ההכרה השכלית והמחשבה – מתעורר גם עולם הרגשות. גם אהבה אמיתית של הזולת אינה קורית מאליה. כדי להגיע אליה נחוצים מאמץ גדול והשקעה מתמשכת.
יתרה מזו, אהבה שמגיעה כביכול מעצמה וללא מאמץ ואינה ניזונה כל העת מחדש ב'עבודה' פנימית – לא יהיה לה קיום אמיתי לאורך זמן. כגודל עלייתה וזריחתה כך תהיה שקיעתה. רק ניווט האהבה לאפיקים של יגיעה והשקעה (המתחילים בהשקעה והיגיעה להביא את האדם לאהבה אלוקית) מבטיחים את יכולת העמידה שלה ואת נצחיותה.

להשתחרר מתלות רגשית
כאמור, החסד האמיתי שורשו בתענוג בעצמי שבנפש. תענוג פירושו הרגשת שלמות ונעימות. בתודעה מתוקנת הרגשה זו היא הרגשת השלמות העצמית של האדם, שאינה מותנית או תלויה בשום גורם חיצוני: האדם מאמין בעצמו ושמח במה שה' נתן לו.
לעומת התענוג המתוקן, יש בעולם גם עונג שאינו מתוקן: מקורו של עונג זה אינו במקום פנימי, זהו עונג נרכש שמקורו בגורמים חיצוניים, והשגתו תלויה בהם.
אחד הביטויים לעונג כזה הוא תלות רגשית במערכות יחסים, היינו צורך בקשר רגשי בעלמא, מבלי לבחון אם הוא נכון ומתאים, לדוגמה: אדם מבוגר שממשיך "ליהנות" מטיפולה המסור של אימו ומדאגתה לכל צרכיו. אין ספק שהקשר הזה מסב לו תענוג, ובמיוחד ביטחון ונוחות, אבל התענוג הזה מעוות: העובדה שהוא תלוי בו גורמת לו להיצמד אליו ולהתמיד בו, ומתוך כך – היא מונעת ממנו לפתח קשרים אחרים, ההולמים את גילו. ראוי להעיר שייתכן שמדובר בתלות הדדית: הוא תלוי באימו, וגם היא תלויה בו – הוא "ממלא" את סדר יומה, ובהיעדרו היא משתעממת ומרגישה חסרת ערך. קשר כזה איננו בריא ואינו מיטיב עם שני הצדדים.
לכאורה, מערכת יחסים בין שניים לפנינו, ועם זאת אין זו מערכת הקשורה לקו האמצע שעניינו, כאמור, חיבור אל הזולת. החיבור של קו האמצע הוא חיבור בין שווים ולא חיבור שנוצר בהשפעת תלות רגשית וכל מטרתו להשיג תענוג וחום.
התלות הרגשית יכולה לבוא לידי ביטוי במערכות יחסים שונות: בין בני זוג, בין חברים ועוד.
מידת החסד עניינה ביטוי התענוג ברגש של אהבה גלויה. התענוג המעוות שמקורו בתלות רגשית אינו אלא חסד שאינו מתוקן.
כשעוסקים בתיקון מידת החסד והאהבה, צריך לוודא שהיא נובעת ממקום מתוקן בתוכנו.
רגש אהבה חזק, בצורה שאינה מתוקנת, עלול להוביל את האדם למקום של לחץ ותלות. דווקא משום שהוא מאוד אוהב את הזולת, חושב עליו כל הזמן ומתעניין בו, הוא נהפך להיות 'תלותי' ולחוץ ממנו. יש להקפיד לשמור על המקום העצמי האמיתי, ולצד שמירה זו לפתח אהבה ואכפתיות כלפי זולת ויכולת להזדהות עם מצבו.

מקורות