תשובה: בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם מועילה הכשרה לכלי זכוכית. ב) האם זה משנה באיזה אופן השתמש בגוי בכיריים אלו. ג) האם זה משנה למה השתמש הגוי בכיריים אלו. ד) אם מעילה הכשרה לכלי זכוכית, כיצד היא הכשרתם.
ראשית יש להביא מה שכתוב בשולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תנא סעיף כו, שכלי זכוכית אפילו אם האדם מכניסם לקיום, ואפילו אם משתמש בהם במים חמים, מכל מקום אינם צריכים שום הכשר מפני שאינם בולעים, ולכן מספיק להם שטיפה בלבד.
וכתב הרמ"א שיש מחמירים ואומרים שכלי זכוכית לא רק שאין אומרים בהם שאינם בולעים, אלא אדרבה – אפילו הגעלה לא מועילה להם כמו כלי חרס, כי בליעתם אינה יוצאת מתוכם לעולם. וכן הוא המנהג באשכנז ובמדינות אלו. וכן אפילו כלי כסף שיש בתוכן התוך זכוכית אין להגעיל אותם, אבל אם הציפוי זכוכית הוא מבחוץ אינו מזיק וניתן להכשירו.
וטעם המחבר שאין צריך הכשר לכלי זכוכית, הוא מפני שכלי זכוכית הם חלקים ואינם בולעים, ואפילו נשתהה בו המשקה מעת לעת או שעירה לתוכו מים רותחים, מכל מקום מה שהוא חלק גורם שאינו בולע. וטעם היש מחמירים הוא משום שהם סוברים שכלי זכוכית הרי הם ככלי חרס הואיל ותחילת ברייתו מן החול, והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעולם.
ואף על פי שתשמישם במים קרים, מכל מקום יש להחמיר לעניין פסח מאחר ושורים בהם פתיתי לחם והרי זה ככבוש והרי הוא כמבושל. (עולת שבת). ואמנם כותב שלפי מה שביאר במקום אחר, שגם לכלי חרס עצמו מועיל הגעלה כשבלע על ידי צונן, אזי קל וחומר הוא שמועיל לכלי זכוכית הגעלה כשבלע על ידי צונן.
והנה יש שדייקו מדברי השולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תנא סעיף עג, שהוא סובר, שגם לפי חומרת הרמ"א שאין להגעיל כלי זכוכית, מכל מקום זהו רק בפסח, שהרי כתב שם, שכל כלי זכוכית אפילו נשתמש בהן חמץ בחמים כל השנה, ואפילו אותם ששהה בתוכם משקה חמץ כמה ימים ואפילו שנים, כמו למשל צלוחיות שפיהם צר שדרך להכניס בהם שכר לקיום, מכל מקום אינם צריכים שום הכשר לפסח, אלא מספיק להם שטיפה, לפי שהם חלקים וקשים ואינם בולעים כלום.
ומביא את היש אומרים של הרמ"א, שאפילו הגעלה אינה מועלת לכלי זכוכית שנשתמש בהן חמץ בחמים או על ידי כבישה מעת לעת, כי מכיון שתחילת ברייתם הוא מן החול, הרי הם ככלי חרס, וכן המנהג פשוט במדינות אלו.
וכאשר מביא זאת למעשה, כותב זאת כך, לפיכך נוהגים שלא להשתמש בפסח בשום כלי זכוכית, שיש לחוש בו שמא עירו לתוכו משקה חמץ חם או שמא נשתהה בתוכו משקה חמץ מעת לעת, אבל אם עבר והשתמש בו בפסח אפילו בחמים בלא שום הכשר, הרי חמים הללו מותרים אם רוב תשמיש כלי זה כל השנה הוא בצונן פחות מעת לעת.
אבל אם רוב תשמישו כל השנה הוא בחמין, או אפילו בצונן אלא שברוב הפעמים הדרך להשהות משקה חמץ בתוכו מעת לעת או יותר, כגון צלוחיות שפיהם צר שדרך להכניס בהן שיכר חמץ לקיום, אזי אף בדיעבד אסורים החמים שנשתמשו בו או המשקה שעמד בו מעת לעת, אלא אם כן הכשירו קודם שנשתמש בו, על ידי הגעלה או על ידי מילוי ועירוי.
והנה יש פוסקים שחששו מצד אחר להגעיל כלי זכוכית, מאחר וזהו בכלל הדין שאין להגעיל כלים שיש חשש שיפקעו וישברו במים רותחים, וכפי שהביא בשאלות ותשובות שבט הלוי חלק ב' סימן מג, בשם פוסקים, שמה שכתב המגן אברהם שמועיל הגעלה לכלי זכוכית זהו דוקא על ידי ערוי, אך על גבי האש ממש אי אפשר מאחר ויש חשש שישברו.
אך כותב על כך שזהו דוקא בזמנם שהיו הכלי זכוכית חלשים, אך בזמן הזה שישנם כלי זכוכית שמבשלים בהם על גבי האש ממש, פשוט שבמקרים אלו צריך הגעלה ממש, ואמנם לפי דעת הרמ"א למעשה לא מועיל אפילו הגעלה, ורק בדיעבד מותר בהגעלה כמבואר במגן אברהם שם, אך כאשר ישנו רק חשש בחמין פשוט שגם לכתחילה מועיל הגעלה.
העולה מן האמור: שדין כיריים חשמליות האמור בשאלה העשוי מזכוכית, דינו ככלי זכוכית: שלפי הספרדים ניתן להכשיר אותו באותו האופן בו בלע. שקודם ינקה אותם היטב מכל ממשות שיש עליהם עם חומר ניקוי חזק, ולאחר מכן ידליק את כל הכיריים על החום הכי גבוה, וכאשר יגיע לרמת חום הכי גבוהה, יערה עליהם מים רותחים. (ובהם וודאי שאין לחשוש שמא ישברו בהגעלה זו, שהרי עשויים לבשל עליהם ממש בחום גבוה, ובשפיכה רותחים עליהם).
ולפי האשכנזים אין אפשרות להגעיל את הכיריים כלל, ויקנה חדש. [ואמנם המיקל להכשיר אותם לשימוש של כל השנה – חוץ מפסח, יש לו על מי לסמוך].
