תשובה: בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) מה דינו של אדם שהזיק. ב) מה הדין כאשר באמצעות פעולתו נוצר היזק. ג) האם זה משנה האם הרוח היתה מצויה או לא. ד) האם זה משנה האם עלה בדעתו שיווצר מכך היזק, או שלא עלה בדעתו כלל והיה שוגג ממש. ה) האם זה משנה האם קשר את הבוקסה ברשותו של הבעלים או לא. ו) האם בהיזק ממון אחרים הכלי השבור הולך למזיק ועליו לשלם חדש ממש. או שהכלי השבור הולך לבעלים הניזקים, והמזיק משלם לו את ההפרש של הנזק עד כלי חדש.
ראשית יש להביא את המובא שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן תיא סעיף א, בנוגע לחיוב בור ברשות הרבים, שתולדות הבור הם: אבנו, סכינו ומשאו וכיוצא בהן שהניחם ברשות הרבים והזיקו במקומם, בין אם הפקירם או אם לא הפקירם, או שהניחם בראש הגג של ביתו וכדומה, ונפלו ברוח מצויה – והזיקו במקומם לאחר שנחו, שהרי זה דומה לבור ממונו – שמזיק במקום שמונח שם.
ועל כן יש לו את כל דיני בור לחייב נזק שלם מתחלתו על מיתת בהמה או הזיקה, ועל נזקי אדם, בין נתקל באבן והוזק באבן, בין נתקל בקרקע והוזק באבן. אבל אם נתקל באבן ועל ידי כך נפל והוזק בקרקע, פטור. והפטור הוא בין ממיתת אדם ובין מנזקי כלים. וכן אם הניחם ברשותו והפקיר רשותו ולא הפקירם, ונתקל בקרקע וניזק בתקלה זו והוזק, חייב בעל התקלה.
וממשיך בהמשך הסימן שם שכל זה כאשר נפלו ברוח מצויה, אבל אם נפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו בשעת נפילה, או אפילו הזיקו לאחר הנפילה – אך כל זמן שלא היה לו פנאי לסלקם, הרי הוא פטור. אבל אם היזקו לאחר שהיה לאדם זמן לסלק את ההיזק, הרי הוא חייב. ואם הפקיר האדם את מה שנפל, הרי הוא פטור אפילו לאחר מכן.
והנה ידוע הכלל בנוגע לאדם המזיק, שזהו אף בשוגג ואונס, מאחר ואדם מועד לעולם בין ער בין ישן בין שוגג בין במזיד, וממילא לא יכול לטעון האדם שהיה שוגג ולא התכוין, והרי הוא חייב מכל מקום. ואם כן לכאורה על פי האמור שנפל הבוקסה ברוח מצויה אמור האדם להיות חייב אפילו שלא נעשה היזק זה במתכוין.
אמנם לכאורה יש עדיין לדמות זאת למבואר שם בסעיף ז, שאם אדם הכניס שורו לחצר חבירו שלא ברשות, והשור הטיל בחצר גללים, והם טנפו את כליו של בעל החצר, מכל מקום פטור בעל השור, מאחר וגללים אלו נחשבים בגדר של בור, והדין בבור שהוא פטור על כלים, כמבואר בסימן לפני כן בסעיף כא, וכדרשת חכמים על הפסוק 'בור' – ולא אדם, 'חמור' – ולא כלים.
ובפרט בנידון דידן שבעל הכלים ראה שבעל האירוע קשר את הבוקסה ומכל מקום שתק ולא אמר כלום, שהרי יכל למחות בו ולומר שאינו מסכים לכך, ואם כן יש לומר שקיבל בעל האירוע רשות לעשות כן מבעל הכלים, ושוב אינו יכול לתבוע אותו על ההיזק. או שיש לומר שאמנם נתן רשות לקשור, אך לא קיבל שאם יוזק לא יוכל לתבוע, ולכן אם בפועל נוצר היזק שישלם.
והנה איך שלא יהיה אין צריך בעל האירוע לשלם לבעל הכלים כלי חדש ממש, כמבואר שם בסימן תג סעיף א, ששמים השברים בנזקים, אם שבר כלי הוא או בהמתו אין אומרים: יתן לו כלי שלם ויקח השברים, אלא שמין כמה נפחתו דמיו בשביל השבירה, ויקח הניזק השברים, והמזיק ישלים עליהם. כלומר, יש לבדוק כמה עולה בוקסה כזו ביד שניה – לפני השבירה, וכמה תהיה שווה לאחר השבירה, ואת ההפרש עליו לשלם.
העולה מן האמור: שאין ברור מן הדין שחייב בכלל לשלם במקרה כזה, כי אפשר שנחשב כמו בורו שהזיק – שפטור בו על הכלים. ובפרט שבעל הבית לא מחה בו על כך שקשר, (ומכך שראה ושתק – הסכים לכך).
אך מכל מקום מצד 'ועשית הישר והטוב', יפצה את בעל הבית בערך הפרש השווי של הכלי לפני השבירה, לבין כמה נפחת ערכו לאחר השבירה. (אך אין צריך לשלם כלי חדש ממש בכל אופן).
