אדם שסיכם את מישהו על התקנה של דבר מסוים בביתו, ולאחר מכן קיבל הצעת מחיר טובה יותר, האם יכול לבטל את ההצעה הראשונה?

בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) מה פועל את הקנין במקח וממכר. ב) האם ישנו איזה חשיבות לדיבור במקח וממכר. ג) האם יש בזה חשיבות של גדר קנין, או רק הנהגה טובה והידור בלבד. ד) האם זה רק כאשר סתם מבטל ללא סיבה מוצדקת, או כאשר יש לו סיבה מוצדקת, כמו למשל אם קיבל הצעה טובה יותר בשבילו מצד המחיר או מפני מה שמביאים לו באותו המחיר.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן קנו, שיש לאדם להיזהר לישא וליתן באמונה, שלא יחליף את דבורו, שנאמר 'והין צדק יהיה לך', כלומר – שיהיה הן שלך צדק ולאו שלך צדק. שכאשר אתה מדבר 'הן' או 'לאו' – קיים דבריך והצדק אותם.
וכל המחליף את דבורו כאילו עובד כוכבים ומזלות. ואפילו מחשבה שנגמרה בלבו טוב לקיימה – כל מי שיש בידו יראת שמים, שנאמר 'ודובר אמת בלבבו'. אך זהו דוקא בדבר שבינו לחבירו, אבל כאשר דיבר דברי עצמו מצרכיו, אם אין בהם סמך מצוה אינו צריך לקיימם.
והנה בשולחן ערוך חושן משפט הלכות מקח וממכר סימן רד סעיף ז מובא, שהנושא ונותן בדברים בלבד, הרי זה ראוי לו לעמוד בדבורו – אף על פי שלא לקח מהדמים כלום, ולא רשם ולא הניח משכון. וכל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר, אף על פי שאינו חייב לקבל קללת 'מי שפרע', מכל מקום הרי הוא נחשב מאלה שהם מחוסרי אמנה, ואין רוח חכמים נוחה הימנו. כלומר, אין נחת רוח לחכמי ישראל במעשיו של זה, ואין דעתם נוחה "הימנו", – בשבילו.
ואמנם אם האדם חוזר בו לא מחמת סיבה צדדית, אלא מחמת שקיבל הצעה זולה יותר, או שמה שמוכר התייקר השער שלו מאוד, ומעניין להרוויח יותר, מבואר ברמ"א בסעיף יא, שאף על פי שבדברים בלא מעות יכול לחזור בו ואינו צריך לקבל עליו מי שפרע, מכל מקום ראוי לאדם לעמוד בדיבורו אף על פי שלא עשה שום קנין, רק דברים בלבד, וכל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר אין רוח חכמים נוחה הימנו. ואמנם זהו דוקא כאשר מחיר הדבר נשאר באותו האופן שהיה בשעת דיבורו עם חברו, אבל עם מחיר הדבר השתנה בין מה שהיה בשעת דיבורו עמו, לבין מה שקיים כעת, אין הוא נחשב מאלו שהם מחוסרי אמנה.
אך יש חולקים וסוברים, שאפילו כאשר מדובר שהשער התייקר או נהיה זול יותר בין שעת דיבורו לבין כעת שרוצה לחזור בו, מכל מקום אסור לו לחזור בו, ואם חזר בו יש בו משום מחוסר אמנה וכן נראה עיקר.
וכן הביא בספר מאירת עיניים, שאפילו אם התייקר השער סובר המחבר שלא יחזור בו, שלכן כתבו את דבריהם בסתם ולא חילקו בין אם הוקר השער או לא, אבל הרא"ש במכסת בבא מציעא פרק ד' סימן יד, וכן הטור בסעיף יא סוברים, שאם חוזר בו המוכר משום שהתייקר השער, וכן אם הלוקח חוזר בו משום שהוזל השער אין בזה משון מחוסרי אמנה.
ובשולחן ערוך הרב חושן משפט הלכות מכירה סעיף א כתב, שאף על פי שאין המקח נגמר בדברים בלבד, ורשאי כל אחד מהם לחזור בו מן הדין, ואפילו קללת מי שפרע אינו צריך לקבל אם לא נתן מעות, הרי החוזר בו נחשב מאלה שהם מחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו, כי ראוי לאדם לעמוד בדבורו, כמו שכתוב שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב.
וירא שמים יש לו לקיים אפילו מחשבות לבו, שאם חשב וגמר בלבו למכור לו בסכום זה, והלה לא ידע ממחשבתו והוסיף לו על סכום זה, לא יקח ממנו כי אם סכום זה שגמר בלבו, לקיים מה שכתוב ודובר אמת בלבבו. וכן הלוקח שגמר בלבו לקנות בסכום כך וכך, אין לו לחזור בו, וכן כל כיוצא בזה בשאר דברים שבין אדם לחברו, יש לו לקיים מחשבות לבו, – אם גמר בלבו לעשות איזו טובה לחברו, ויש בידו לעשותה. אבל צרכי עצמו כל שאין בהם סרך מצוה, אינו צריך לקיים אפילו מוצא שפתיו.
העולה מהאמור: שלכתחילה ראוי להחמיר אף כאשר רק דיבר וסיכם עם חברו על דבר מסוים. וזאת אף על פי שקיבל כעת הצעה טובה ורווחית יותר. ומכל מקום המקל בזה כאשר קיבל הצעה טובה ורווחית יותר – (במקרה שרק דיבר ולא עשה קניין), יש לו על מי לסמוך מעיקר הדין, כי אין זה ברור שיש איסור בדבר.