תשובה: בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם כאשר אדם אומר בלשון 'עד' זמן מסויים, זהו באופן ש'עד – ועד בכלל', או ש'עד – ולא עד בכלל'. ב) אם ישנו ספק בעניין זה האם זה כולל גם את ראש חודש, האם על האדם לפרוש מספק. ג)
ראשית יש להביא את המבואר בשולחן ערוך יורה דעה הלכות נדרים סימן רכ בסעיף א, שאדם הנודר מיין, ואומר שנודר מלטעום ממנו 'יום אחד', או קונם יין שאני טועם 'יום', אזי האיסור חל עליו יממה – מעת לעת. ואם אמר קונם יין שאני טועם 'היום', אינו אסור אלא עד שתחשך, ואין זה מנשה כלל בין אם עומד בתחילת היום או בסופו.
ואמנם גם במקרה זה שאמר האדם שאוסר על עצמו אותו היום בלבד, מכל מקום צריך הוא שאלה לחכם, גזירה שמא פעם אחרת יאסור עליו יום אחד, שבזה הרי נאסר הוא יממה שלימה מעת לעת, והוא לא ידע להפריש בין אם אמר 'היום' לבין אם אמר 'יום אחד', ויבוא לחשוב שמותר לו לאחר שנסתיים היום ולא יאסור במקרה זה יממה שלימה, והרי שהוא עובר על נדרו, ויבא לשתות בלילה.
ואולם גם בזה יש אומרים, שכל החומרה הזו לשאול לחכם גם במקרה שלשון נדרו היה שאוסר על עצמו רק עד הלילה, הוא רק בנדרים של דברי הרשות, אבל אם היה נדר של מצוה, כמו למשל ללמוד או לקיים איזה מצוה, אינו צריך להחמיר על עצמו במקרה זה לעשות התרה. כמו כן אם מדובר בקבלת תענית בלבד, מותר לאכול מיד בלילה ואין צריך התרת חכם בזה.
ואם אמר בנדרו שביום שאעשה דבר מסויים אזי לא אוכל באותו היום, דינו כמו אם אמר 'היום' שמותר בלילה. ואם אמר – שיהיה אסור באותו היום ולמחרת, בזה אסור אותו היום ולמחרתו וגם הלילה שבינתיים.
ובדומה למקרה הקודם, אדם שהיה עומד באמצע השבוע, או קודם לו, ואמר שנודר מיין שאינו טועם בשבוע זה, אסור עד שישלם כל השבוע וגם ביום השבת הבא אסור. ומותר אחר כך בלי שאלת חכם. ואם אמר – 'שבוע אחד', או 'שבוע' סתם, בזה אסור הוא שבעה ימים מעת לעת.
וכמו כן הוא בנוגע לחודש, שאם היה עומד בתוך החדש, או קודם לו, ואמר – חדש זה, אסור עד שישלם החדש ומותר ביום ראש חודש, ואפילו אם ראש חודש הוא שני ימים, שהראשון לתשלום חדש שעבר, מכל מקום הוא מותר בו, כיון שבלשון בני אדם קורין לו ראש חודש. ומכל שכן אם נדר לעשות קודם ראש חודש, שצריך לקיים את הנדר קודם היום ראשון.
אבל אם אמר את הנדר – חדש אחד, או חדש, סתם, אסור מיום ליום. וכתב בשפתי כהן, שמכך משמע, שמשעה שנדר – אסור מיום ליום, כמו למשל אם נדר בחצי יום חמשה עשר לחדש תמוז, אזי אסור הוא עד חצי יום חמשה עשר לחדש אב, וזאת אף על פי שאינו אלא חודש של עשרים ותשעה ימים, שתמוז הוא חסר, מכל מקום הוא חדש שלם מיום ליום.
והנה בהמשך הסימן מבואר שם, שאדם האוסר את עצמו בדבר עד הפסח, או שאמר עד פני הפסח, אינו אסור אלא עד שיגיע בלבד. ואם אמר – עד שיהיה הפסח, במקרה זה אסור עד שיצא הפסח. ויש אומרים שעד פני הפסח, אסור גם כן עד שיצא. ואם אמר: עד הקציר או עד הבציר, או שאמר: עד שיהיה הבציר או הקציר, אינו אסור אלא עד שיגיע, כי הכלל הוא שכל דבר שאין זמנו ידוע, אזי בכל לשון שיאמר, אינו אסור אלא עד שיגיע.
יוצא שבכל דבר קבוע בזמן, והוא אמר בלשון 'עד' אותו הזמן בלבד, ללא שאמר 'עד שיהיה', אינו אסור אלא עד אותו הזמן ולא אומרים בזה 'עד – ועד בכלל'.
העולה מהאמור: שמאחר ומדובר בראש חודש שהוא דבר שקבוע לו זמן, הרי שאם אמר את הנדר 'עד ראש חודש', (ולא אמר 'עד שיהיה ראש חודש'), הנדר חל רק עד ראש חודש – לא כולל ראש חודש ('עד – ולא עד בכלל').
