תשובה: בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם מותר להשתמש בכלי בשרי לצורך הכנת מאכל פרווה שיאכלו אותו אחר כך עם חלב ממש. ב) האם יש הפרש האם בהכנה היה אחד המאכלים רותח. ג) גם אם כן, האם יש הפרש האם השתמשו בכלי הבשרי באותה יממה להכנת בשר. ד) האם יש הפרש האם הכלי הבשרי היה נקי או לא. ה) האם מותר להניח מאכל פרווה קר בתוך כלי בשרי להגשה בלבד – בארוחה חלבית.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך ביורה דעה סימן צה סעיף ב', שאדם שבישל ביצה במים – בתוך סיר חלבי, מותר לתת את הביצה כמילוי בתוך עופות בכדי לאוכלם יחד – אפילו לכתחילה.
והטעם משום שישנו כאן 'נותן טעם בר נותן טעם', כי מאחר שהקדרה רחוצה יפה, עד שאין שום שומן של בשר דבוק בסיר, על כן הטעם של הבשר הבלוע בסיר נותן טעם במים שבתוכה, והמים נותנים טעם בשרי בביצה. והכלל הוא שכל נתינת טעם כפולה, אם זהו בהיתר, כמו במקרה זה, שישנו כעת כאם רק טעם בשרי בלבד, ללא ערבוב האוסר, הרי שמותר לאחר מכן לאכול מאכל זה שיש בו בליעה רחוקה (מטעם שחדר בו מדבר שהוא עצמו קיבל רק טעם שנפלט מדבר אחר) – יחד עם האם המין השני.
אבל אם הביצה נתבשלה בתוך סיר בשרי יחד עם בשר, אזי אפילו אם נתבשלה עם הקליפה שלה יחד, אסור לאכול את הביצה יחד עם מאכלים חלביים.
וכתב הרמ"א שיש מחמירים בבליעה שחדרה על ידי בישול או צליה, שאפילו אם מדובר בנתינת טעם כפולה (נותן טעם בר נותן טעם) – מכל מקום אסור. וכן המנהג לאסור זאת לכתחילה ובדיעבד מותר בכל אופן.
אמנם כל החומרה בזה הוא דוקא עם רוצה לאכול את המאכל עם המין השני ממש, – עם חלב או עם בשר ממש. אבל אם רק רוצה לתת את המאכל בכלי של המין השני, אין בזה איסור לדברי הכל, וכן המנהג למעשה. וכמו כן לאידך, אם המאכל לא עבר בישול או צליה, רק ניתן בכלי של אחד המינים, מותר לאוכלו עם המין השני.
בנוסף, כל החומרה של נותן טעם בר נותן טעם, הוא דוקא באם מדובר שנתינת הטעם היא לשבח, כמו למשל אם הבישול או הצליה נעשתה בתוך עשרים וארבע שעות לבישול המאכל הפרווה. אבל אם הטעם היה טעם פגום, כמו למשל אם הבישול או הצליה של הבשר או החלב היה לפני עשרים וארבע שעות מזמן בישול המאכל הפרווה, אזי מותר לכתחילה לדברי הכל לאכול אותו יחד עם המין השני.
ובשתי כהן כתב על דברי הרמ"א שאם הניחו את המאכל הפרווה בכלי בשרי – שמותר בדיעבד לאכול אותו יחד עם המין השני, גם הוא היה בן יומו. הוא דוקא רק כאשר אחד מהן – הכלי או הדגים חמים. אבל אם שניהם היו חמים הרי הם נחשבים כאילו נצלו יחד, ואסור אם היה בן יומו גם בדיעבד לאכול את המאכל הפרווה עם המין השני.
ומה שכתב הרמ"א שהמנהג לאסור לכתחלה. הוא רק אם 'עלו' בלבד, שאז מותר אפילו לכתחילה, וכפי שכתב אחר כך הרמ"א במפורש. וזהו כדברי ספר התרומה שהביא הבית יוסף שקטניות שבישל בקדירה חלבית מותר לכתחילה לערות אותם בקדירה של בשר בת יומא, וממילא לשיטתנו שאנו מחמירים בבישול, לכל הפחות ב'עלו' בלבד יהיה מותר לכתחילה. אלא שכתב הבית יוסף שזה חולק על דברי הספר מצות קטן שכתב, שלכתחילה אסור להעלותם בכלי של בשר בכדי לאכול אותם אחר כך בחלב.
וכתב המהרש"ל, שמאחר שהעולם נוהגים איסור אם נתבשלו יחד, אם כן גם כאשר נתבשלו בכלי שאינו בן יומו יהיה אסור לכתחילה, וכפי הכלל הידוע שכל טעם לפגם אסור לכתחילה.
העולה מן האמור: א) אם המאכלים קרים בעת ההכנה, וכן אינם חריפים, וכן הכלים קרים ונקיים יפה ובמוחש, אזי מעיקר הדין יכול להשתמש בכלי להכנת מאכל פרווה – אף שמעוניין לאכול אותו יחד עם המין השני. אך ראוי להחמיר לכתחילה, כל עוד מעוניין לאכול זאת עם המין השני. ב) אם אחד מהם היה חם (הכלי או המאכל), לכתחילה אסור עם מעוניין לאכול את המאכל הפרווה עם המין השני, ובדיעבד מותר, גם עם הכלי היה בן יומו. ג) אם שניהם היו חמים – (המאכל הפרווה והכלי), אסור להכין אותו בו, ואם הכין, נחשב המאכל כאילו התבשל בכלי בשרי, ולכן אם הכלי היה בן יומו אסור לאכול אותו אם המין השני. ואם לא היה בן יומו מותר בדיעבד.
