תשובה: בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם יש בכלל חיוב לעמוד על אביו בשנת האבל. ב) האם עיקר החשיבות הוא אמירת הקדיש, או העמידה כשליח ציבור לתפילה. ג) האם הוא בכל שנת האבל. ד) האם הוא גם ביום השנה ('יארצייט') על אביו או אמו. ו) האם הוא גם בשבת.
ראשית יש להביא את המובא ברמ"א בשולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שעו סעיף ד, שנמצא מובא במדרשים שיש לומר קדיש על אב שנפטר. ומקור הדבר מובא בשאלות ותשובות הריב"ש סימן קטו, שאמנם אין זה מובא בגמרא שלנו, ואולי מקור הדבר מובא במדרש רבה או במדרש תנחומא.
וממשיך שם, שמצא בספר אורחות חיים שחבר החכם רבי אהרן הכהן וזה לשונו: טעם תקנת הקדיש שאומר על אביו ועל אמו. והתקנה לומר קדיש הוא על פי מה שנמצא בהגדת מדרש, שפעם אחת פגע רבי פלוני במת אחד שהיה מקושש עצים ונושאן על כתפו. אמר לו בני למה לך, אמר לו רבי כה משפטי כל הימים להביא באש של גיהינום להיות נדון בה. אמר לו ואין מי שיוכל להצילך מן הצער, אמר לו אין מי שיצילני אם לא שיאמר בני קדיש או יפטיר בנביא לכבוד השם בעבורי, ואם יעשה כן ידעתי כי זכותו תעמוד אלי ויגן בעדי. ויבא רבי פלוני ואמר זאת לבנו של מת ויעש ככל אשר אמר. לימים נגלה אל החכם הנזכר פעם אחרת ויאמר לו: תנוח דעתך שהנחת את דעתי.
ועל פי זה כותב שפשט המנהג שבנו של המת אומר קדיש אחרון כל שנים עשר חדש, וגם מפטיר בנביא. ויש מתפללים גם בכל מוצאי שבת תפלת ערבית, לפי שבאותה שעה חוזרים הפושעים לגיהינום ששבתו בשבת, ואפשר שיגן עליהן זכות אותה תפלה.
וכן כתב הרמ"א שם. ומסיים שכשאר הבן מתפלל ומקדש ברבים, פודה הוא בזה את אביו ואת אמו מן הגיהינום. כמו כן נהגו לומר קדיש על האם – אף על פי שהאב חי עדיין, ואין בידו למחות על בנו שלא יאמר קדיש על אמו.
והמנהג לעניין יום היארצייט, נהגו בזה שאדם שמגיע ליום שמת בו אביו או אמו, אומר עליהם קדיש יתום לעולם, ואדם שיודע להתפלל כל התפלה, מתפלל.
כמו כן מובא, שהאבלים אומרים קדיש אפילו בשבת ויום טוב. אבל לא נהגו להתפלל בשבת ויום טוב. אף על פי שאין איסור בדבר, אבל בימות החול, מי שיודע להתפלל, יתפלל – ואדרבה זה יותר מועיל מקדיש יתום – שלא נתקן אלא לקטנים. ומי שאינו יודע להתפלל כל התפלה, יתפלל לפחות למנצח ובא לציון. ונהגו שאין אומרים קדיש ותפלה רק אחד עשר חדשים, בכדי שלא יעשו אביהם או אמם רשעים, כי משפט רשע שנים עשר חדש.
והנה אבל שיש לו יארצייט בחל בשבת, גם כן מותר לו להתפלל כשליח ציבור בפני התיבה, מאחר וכולם יודעים שאינו מתפלל מחמת אבלות, שהרי בשאר שבתות אינו עומד כשליח ציבור, אלא רק מחמת היארצייט (שאין זה עניין של אבלות, רק עליית נשמת הנפטר), וכן מובא בספר שערי הלכה ומנהג לאדמו"ר מליובאוויטש עמוד שפד, שכותב שם שלפי הידוע לו, נוהגים כמו השיטה שמתנהגים ביארצייט שחל בשבת כמו בכל יארצייט – שעומדים לפני התיבה. וכן כתב בשאלות ותשובות מנחת יצחק חלק ט' סימן קלד.
ואמנם יש אוסרים לאבל לעמוד בשבת לפני התיבה כשליח ציבור, אלא אם כן הוא שליח ציבור קבוע, כמבואר בשאלות ותשובות דברי מלכיאל חלק ו' סימן כג.
אמנם למעשה כתבו הפוסקים, שמאחר ומעיקר הדין אין איסור בדבר, ורק מטעם מנהג לא נוהגים לעמוד בתוך שנים עשר חודש בשבת. על כן יש לסמוך על הפוסקים המתירים ביום היארצייט.
העולה מן האמור: שלמעשה נהוג לעמוד כשליח ציבור גם כאשר חל יום היארצייט בשבת. (לאלו הנוהגים כרמ"א – לעמוד להתפלל על אביהם, ולא רק לומר קדיש). וכן לומר את הקדישים.
[כמו כן הנוהגים להדליק חמשה נרות בשעת התפילה על קרוביהם (כמנהג חב"ד), ידליקו מערב שבת חמשה נרות נשמה על יד העמוד תפילה].
