כדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) מה מותר ומה אסור לעשות לפני התפילה. ב) האם זה כולל גם דברי מצוה או שגם דברים אלו אסורים. ג) מה דין כיבוד אב ואם במקום שזה מתנגש עם איזה מצווה מהתורה או מדברי סופרים או מנהג. ד) האם יש הבדל בין אם על ידי זה ימנע מקיום המצווה לגמרי או שזה יגרום לו לקיים אותה אך לא כהלכתה כראוי ובשלימות.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן פט סעיף ד' שאסור לאדם להתעסק בכל מיני צרכיו לפני שהתפלל תפילת שחרית והכוונה היא לתפילת שמונה עשרה.
והטעם שתיקנו זאת חכמים הוא כדי שלא יפנה את ליבו לפני התפילה לשום דבר אחר חוץ מהתפילה ולבבו יהיה כולו מסור ונתון לתפילה לפני הבורא.
אמנם יש נוהגים להקל בהתעסקות בצרכיו לאחר שהאדם אמר כבר את ברכות השחר ובירך את הבורא על כללות השבח המצוי לאדם. למרות שעדיין לא אמר ברוך שאמר ופסוקי דזמרה ולא התפלל עדיין שמונה עשרה. מנהג זה אינו נכון ואין לנהוג כך אלא עליו קודם להתפלל שמונה עשרה ורק אחר כך להתעסק בצרכיו וזאת למרות שאמר ברכות השחר.
כמו כן אסרו חכמים לאדם לצאת לדרך בבוקר לשם נסיעה לאיזה מקום לפני שהתפלל שחרית שמונה עשרה ברכות חוץ ממקרה דחק שבו הוא נוסע יחד עם שיירה והם לא יחכו לו במקרה שילך להתפלל והוא יאחר אותם ויצטרך לנסוע לבדו מה שיוצר חשש של סכנה והיזק.
והנה לגבי במקום שישנו התנגשות בין איסור התעסקות בצורכי גופו לבין עשיית בקשה מאביו או אמו יש להקדים מה שכתב בערוך השולחן יורה דעה סימן רמ סעיף לג שאם אדם ראה את אבא שלו עובר על איזה דין מדברי תורה בגלל חוסר ידיעה לא יגיד לו במפורש 'עברת על דברי תורה' אלא יגיד לו אבא כתוב התורה כך כביכול הוא לשאול אותו על הדבר באופן שיבין מעצמו היכן הוא טועה ולא להזהיר אותו על כך שהוא עובר על דברי תורה שעל ידי כך יתבייש אביו.
ואם אביו רשע אינו חייב לכבד אותו אלא אדרבה יתרחק מקרבתו כשי שלא ילמד ממעשיו הלא טובים ואם אינו רשע שעובר על מצוות התורה אך מידותיו אינם טובות כמו למשל שהבריות אינם אוהבים את הנהגתו או שהוא משתכר הרבה גם טוב שיתרחק ממנו
אבל דברי פשוט הוא שכיבוד אב ואם אינו דוחה שום מצוה ולא רק במקרה שאביו מצווה אותו לעבור על מצוה מהתורה בעשיית מעשה בפועל אלא גם במקרה שאביו אומר לו להימנע מעשייך איזה מצווה ולא בעשייה בפועל אסור לבן לשמוע לאביו בזה.
למשל אם האבא אומר לבנו אל תחזיר אבידה שמצאתה או שאומר לו להיטמא למת אם הוא כהן שאסור לו להיטמא למתים אסור לו לשמוע לאביו כמו שכתוב "אני ה' אלוקיכם" של כולם אני האלוקים וכולם חייבים לכבד אותי גם האבא ולכן לא ישמע לאביו במקרה כזה.
ואפילו אם לא מדובר במצווה מהתורה אלא אפילו אם מדובר במצווה מדברי חכמים גם בזה לא ישמע לו ואפילו אם זה לא לעבור על דברי חכמים במעשה בפועל אלא אפילו להימנע מלקיים את דבריהם אסור לו לשמוע לאביו. כמו למשל שאומר לו אל תדליק נר חנוכה וכדומה.
ואף שלכאורה יש להקשות על כך שהרי ידוע הכלל שמצוות עשה דוחה איסור דרבנן לפחות במניעת המצווה ולא בעשייה בפועל נגד דבריהם ולמה אם כן מצוות כיבוד אב ואם לא דוחה איסורי דרבנן?
יש לבאר כי מכיון שהתורה גילתה שכל דבר שהוא נגד התורה אבור לאביו לצוות את הבן שלו לעשות נגד התורה אם כן גם לגבי דינים והוראות חכמים הדין האמור תקף ואסור לו לצוות בכך את בנו וממילא אין לבנו לשמוע לו במקרה שכזה. כי זה נגד התורה שהקדוש ברוך הוא ציווה בה לא לסור מכל מה שחכמים גזרו.
והנה כתב רבינו אשר בתשובה כלל טו סימן ה' שאם האבא ציווה לבן שלו שלא ידבר עם פלוני או שלא ימחל לו על מה שעשה לו עד זמן פלוני והבן היה רוצה להתפייס עמו אלא שחושש לצוואת אביו אין לו לחוש לצוואתו שאסור לשנא לשום אדם אם לא שיראהו עובר עבירה והאב שצווה אותו לשנא אין ברשותו להעבירו על דברי תורה.
ולא עוד אלא אפילו לא צווה אותו על דבר איסור אלא צווה עליו לשמשו ויש על הבן מצוה לעשות והנה אם אין המצווה עוברת פשיטא שמשמש את אביו – ואחר כך יעשה המצווה. אמנם אם המצווה עוברת הדין כך: אם אפשר למצווה להיעשות על ידי אחרים ישמש את אביו ואחרים יעשו המצווה אבל אם אי אפשר לה להיעשות על ידי אחרים יניח כבוד אביו ויעשה המצווה מפני שהוא ואביו חייבין בכבוד הבורא שצוונו על המצווה.
ואפילו כשאפשר להיעשות על ידי אחרים אם כבר התחיל במצווה לא יפסיק לשמש את אביו כי העוסק במצווה פטור מן המצווה.
העולה מהאמור: שאם יכול לעשות את בקשת אביו ולאחר מכן להתפלל לפני שיעבור זמן אותה תפילה יעשה את בקשת אביו. אך אם על ידי התעסקות בצורכי ובקשת אביו יעבור זמן תפילה תפילתו קודמת לכיבוד אביו מאחר וגם אביו חייב בכבוד הקדוש ברוך הוא.
