'אבל' שאין לו מי שיכין ויביא לו אוכל לאחר ההלוויה, ('סעודת הבראה'), האם צריך לצער את עצמו, ולא לאכול?
'אבל' שאין לו מי שיכין ויביא לו אוכל לאחר ההלוויה, ('סעודת הבראה'), האם צריך לצער את עצמו, ולא לאכול?
ראה בשולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שעח סעיף א: אבל אסור לאכול משלו בסעודה ראשונה, אבל בשניה מותר, אפילו ביום ראשון. ומצוה על שכניו שיאכילוהו משלהם, כדי שלא יאכל משלו. ויכול אחד להאכיל את חברו בימי אבלו, והוא יחזור גם כן ויאכילנו בימי אבלו, ובלבד שלא יתנו בתחילה.
ובט"ז יורה דעה סימן שעח ס"ק א: אסור לאכול משלו. נראה דאם לא שלחו לו או שהוא יחידי בעיר אין חייב לצער עצמו שלא לאכול כלל דמשום הכי כתב כאן הטור ושלחן ערוך דמצוה על שכיניו שיאכילוהו שלא יאכל משלו שזהו מיותר לכאורה אלא הכוונה דעיקר מצוה על השכנים שלא יגרמו שיצטרך לאכול משלו דאם לא ישלחו לו יהיה לו היתר לאכול משלו ע"י ההכרח:
ובבית הבחירה (מאירי) מסכת מועד קטן דף כז עמוד ב: אבל יום (טוב) ראשון אסור לאכול משלו אלא משל שכניו ואם לא היה לו שכן המספיק לכך מחליף סעודתו לאחד מהם ומ"מ אם היתה יד שכניו קצרה ואין רוצין בכך אין מצריכין אותו להתענות ואוכל משלו ובתלמוד המערב אמרו תבא מארה לשכנים שהצריכו לאבל לאכול סעודה ראשונה משלו ואם רצה האבל להתענות ושלא לקבל ההבראה רשאי וכן היו קצת חכמים נוהגים במיתת תלמיד חכם והוא שאמרו בתלמוד המערב הרואה תלמיד חכם שמת כרואה ספר תורה שנשרף אמר ר' אבהו יבא עלי אם טעמתי כלום כל אותו היום:
ובחכמת אדם שער השמחה כלל קסג סק"ה: אבל אסור לאכול משלו בסעודה ראשונה מדאמר ליה הקדוש ברוך הוא ליחזקאל ולחם אנשים לא תאכל (יחזקאל כ"ד, י"ז) ופירושו לחם של שאר אנשים ודוקא ליחזקאל צוה עליו כן מכלל דכולי עלמא כשהם אבלים מחויבים למיכל לחם של שאר אנשים ולא מדידהו וכתב רבינו ירוחם (נתיב כ"ח חלק ב') והטעם כי האבל דואג ונאנח על מתו ואינו חושש לאכול כי רצונו למות גם הוא על כן צוה ה' יתברך לאחרים שיאכילוהו משלהם לפיכך הפוחת לא יפחות מסעודה ראשונה שהוא עיקר זמן מרירותו אבל סעודה שניה מותר אפילו הוא ביום ראשון. והלבוש כתב (סימן שע"ח סעיף א') שהטעם שכל זה בכלל נחמה היא שמראין לאבל שמשימין אותו על לבם ולא ישליכוהו אחר גיום. ויכולין להחליף סעודתן דהיינו שיכול אחד להאכיל את חבירו בימי אבלו והוא יחזיר גם כן ויאכילנו בימי אבלו ובלבד שלא יתנו בתחילה שאם מתנים הוי חובה והוי כמו שאכלו משלהם (סימן שע"ח סעיף א') ואם לא שלחו לו או שהוא יחידי בעיר אין חייב לצער עצמו שלא לאכול כלל (ט"ז ס"ק א') ובקצת קהילות נוהגין לאכול משל אחרים כל שבעה ויש נוהגין לשלוח להאבל מחברה קדישא גמילות חסדים מעות אפילו לעשירים די מחסורו לכל שבעה והכל כדי שלא יצטרכו העניים לעשות מלאכה ולא יתביישו (באר הגולה סוף סימן שע"ח):
ובסק"ז: אם לא רצה האבל לאכול ביום הראשון אך להתענות כדי שלא יקבל הבראה משל אחרים הרשות בידו שלא צוה ה' יתברך אלא לאחרים שיברוהו אבל לא מצינו שצוה עליו לאכול ואי משום טעמא שלא ימית עצמו כבר מושבע ועומד הוא מסיני ובלילה מותר לו לאכול משלו אף על פי שהוא סעודה ראשונה לו אף על גב דקרא סתמא כתיב ולחם אנשים לא תאכל הא כולי עלמא יאכלו ומשמע מצוה היא שנוהגת באבל כשאר מצוות של אבילות לפי שני הטעמים שכתבתי נראה לחז"ל דהפסוק לא מיירי אלא ביום הראשון מפני שהוא לו עיקר יום מרירותו ועיקר צורך הנחמה אינו אלא בו ביום ואחר כך כיון דדש דש לפיכך הוא הדין אם קרה שלא הברוהו ביום הראשון שנמשך עד הלילה מותר לאכול בלילה משלו ואינו צריך עוד הבראה (שם סעיף ג'):
ובקיצור שולחן ערוך סימן רה סעיף ב: אם אינו רוצה לאכול ביום עד הלילה, כיון שעבר היום הותר לו לאכול משלו, ולכן מי שהוא דר יחידי בכפר, ואין מי שישלח לו סעודת הבראה, נכון שיתענה עד הלילה, ומכל מקום אם אינו יכול להתענות אינו מחויב לצער את עצמו, ומותר לו לאכול משלו.
אתר האינטרנט "דעת – יהדות באור החסידות והקבלה" מרכז מאגר תוכן עצום של נושאים שונים: חינוך, זוגיות, שלום בית, משמעות החיים , מודעות עצמית, מעגל השנה ועוד.. התוכן שבאתר מרוכז ברובו משיעורי הרב יצחק ערד – ראש ישיבת דעת וראש מכון דעת ותבונה – לימודי אימון וטיפול יהודי. מרכז דעת נותן שרות של יעוץ הלכתי, השקפתי ומשפחתי, על פי התורה והחסידות, לרבני ודייני קהילות ולאנשים פרטיים בארץ ובתפוצות. התשובות נענות על ידי צוות המשיבים של מרכז דעת. חלק מהתשובות מתפרסמות באתר זו במדור שאלות ותשובות.