נושא: הלכה

שמתי לב שישנה הקפדה בחב"ד שילדים קטנים לא ישחקו בבובות וצעצועים וכדומה של חיות טמאות האם אפשר לבאר לי מה העניין בזה?

שמתי לב שישנה הקפדה בחב"ד שילדים קטנים לא ישחקו בבובות וצעצועים וכדומה של חיות טמאות האם אפשר לבאר לי מה העניין בזה?

בכמה מקומות מצאנו את הפעולה הגדולה שנעשית באדם על ידי ראיית העין; הן לטובה על ידי ראיית דברים קדושים והן לרעה על ידי ראיית דברים בלתי רצויים.
אחד המקורות בו רואים את גודל החשיבות באי הסתכלות בדברים בלתי רצויים אפשר למצוא מהנפסק בשו"ע (יורה דעה סי' קצ"ח סמ"ח) בו כותב הרמ"א וזה לשונו: "ויש לנשים ליזהר כשיוצאות מן הטבילה. . שלא יפגע בה תחילה דבר טמא (כגון כלב או חמור - ש"ך שם) . . ואם פגעו בה דברים אלו אם היא יראת שמים תחזור ותטבול". עד כדי כך שהיו נשים צדקניות שאפילו אם בהלכן ברחוב אחרי יציאתן מבנין מקום הטבילה פגשו בדבר לא טהור הלכו לטבול שוב (וכמו שמסופר על אימו של רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול שחזרה וטבלה שמונים פעמים ובזכות כך נולד לה בן קדוש וטהור).
יתרה מכך כתב בספר 'קב הישר' (להרב צבי הירש קאיידנובר פ"ב) "ואם הבן אדם רואה בראיותיו בריות טמאות אז הוּא ממשיך רוח הטמאה החופף עליו בזה הדבר והוא הגורם אחר כך להסתכל בדבר היּותר גרוע המביא אדם לידי מכשול".
כלומר על האדם להיזהר מלראות חיות שאינן טהורות כדי שלא ימשיך עליו רוח טומאה דבר העלול לגרום להבטה בדברים חמורים יותר ולחטא.
משום כך יש להקפיד שלא לראות ולהסתכל בדברים שאינם טהורים וכן לא לראות ציורים של חיות שאינם טהורות (וכן של כלי נשק) דברים אלו אמורים לגבי כל יהודי על אחת כמה וכמה שמדובר על ילד יהודי שהדברים שרואה 'נדבקים' ונחקקים בו באופן יותר פנימי מאשר אצל מבוגר.
ולכן כשמחנכים ילדי ישראל צריכים לדאוג שלא יראו שום ציור של דברים שאינם טהורים (כמו שמוצאים אנו בדברי ה'רוקח' בנוגע ל'הכנסה לחדר' (הלכות שבועות סרצ"ו) וז"ל - "מכסין הנער שלא יראה כלב ביום שמחנכין אותו לאותיות הקודש") וכן אם נותנים לילד צעצוע בצורת חיה (בעל חיים מפלסטיק וכדו') צריכים להיזהר שתהי' זאת חיה טהורה.
(וכן אחר כך כשגודל הילד ורוצים ללמד אותו את צורת האותיות ובשביל ללמד אותו את ציור האותיות לדוגמא כדי ללמד את ציור האות 'אלף' מראים לילד ציור של איש שסוחב שני דליי מים באופן שדלי אחד נמצא למעלה והשני למטה ומציירים זאת ליד נהר וכדומה הנה יש לעשות שבציור יהי' רק חיות טהורות ולא שיהי' בציור חתול וכיוצא בזה).
על אף הקפדה זו יש להבהיר שעניין זה שלא יראה הילד ציורים של בעלי חיים שאינם טהורים הוא לא בנוגע לציורים של חיות ובהמות שאינם טהורות מהתנ"ך ומדרשי חז"ל שהמלמדים מציירים לילדים על מנת להקל על לימודם וכה"ג כי כשעושים זאת באופן זה למען הלימוד הרי זה נחשב כחלק בלתי נפרד מהלימוד ופשוט שמותר הדבר.
וכפי שכבר כתב המלמד תינוקות הכי מפורסם הלא הוא רש"י עה"פ (בפרשת שמיני יא ב): "זאת החי' אשר תאכלו גו' לא תאכלו" – מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל זאת תאכלו וזאת לא תאכלו". מכך רואים שמכיון שהי' זה בשביל מטרת לימוד ההלכה איזה חיות מותרות באכילה ואיזה אסורות אחז משה בידיו בחיות גם הטמאות בשביל ללמד את בני ישראל (וזאת אע"פ שלכאורה מיותר להראות את החיות הטמאות האסורים באכילה דהרי הראה כל החיות הטהורות הנאכלות).
וכן יש להעיר שמותר להסתכל על חיות כשעושה זאת על מנת לברך עליהם את הברכה 'ברוך משנה הבריות' או ללכת לגן חיות על מנת להתבונן בעניין של 'מה רבו מעשיך ה' אך שעושה זאת למטרה זו הנה כתב בספר 'קב הישר' (שם)ז"ל: "אף שיש לאדם רשות לראות בריות משונות הבאים ממדינות רחוקים ועל זה תקנו חז"ל וקבעו ברכה ברוך משנה הבריות מכל מקום לא יראה בהם כי אם דרך עראי כו' ". והוא הדין לגבי ביקור בגן חיות.
הקפדה זו לראות רק דברים קדושים וטהורים ישנו הדגשה מיוחדת בזמננו זה – 'עקבתא דמשיחא' בו מתכוננים לעתיד לבוא והרי בזמן זה כבר טועמים מכל העניינים דלעתיד לבוא כולל גם מהעניין שלעתיד לבוא יהי' "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ". לכן כדאי להשתדל שגם בזמן זה של עקבתא דמשיחא תהי' הנהגה מעין זו שכל הציורים יהיו טהורים ועל טהרת הקודש. (להבנת הדברים ביתר הרחבה ראה שיחת כ' מר חשון תשמ"ד - 'התוועדויות תשד"מ ח"א עמ' 487 ואילך).

מקורות

שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תקכז סעיף ז: אם בדעתו לשחוט מיום טוב לשבת בהמתו או שאר בעלי חיים שלו אף על פי שאינו שוחט בעצמו כיון שאם לא היה מניח עירוב תבשילין היה השוחט אסור לשחוט לצרכו לפיכך טוב שגם הוא יפרט היתר השחיטה בהנחת עירוב תבשילין שיאמר ולמישחט ולבשולי וכו' והשוחט הקבוע לרבים טוב שיאמר כן בכל ערב יום טוב שלפני השבת שמא יביאו לו לשחוט מיום טוב לשבת.

ומכל מקום אם לא אמר כן לא השוחט ולא מי ששוחט בשבילו אין זה מעכב כלל ומותר לשחוט לו לפי שהיתר השחיטה והפשט העור ומליחת הבשר נכלל במה שאמר ולבשולי שכל המלאכות שקודם הבישול נכללים בהיתר הבישול וכן כל המלאכות שקודם האפייה נכללים בהיתר האפייה והיתר הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים והכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד וכן שאר כל מלאכות אוכל נפש נכללים במה שאומר ולמעבד כל צרכנא ולא הצריכו לפרט רק האפייה והבישול לפי שהן עיקר של כל מלאכות האכילה וההטמנה והדלקת הנר לפי שאם לא היה מניח עירוב תבשילין היה יותר ראוי לאסור ההטמנה והדלקת הנר מיו"ט לשבת משאר כל המלאכות לפי שבשעת עשייתן ניכר שעושה שלא לצורך יום טוב שאין דרך האדם להטמין חמין לבו ביום אלא לצורך מחר וכן אין דרך בני האדם להדליק נר מבעוד יום אלא בערב שבת לצורך ליל שבת לפיכך כשמניח עירוב תבשילין צריך לפרט מלאכות אלו יותר משאר כל המלאכות שהן נכללים בו למעבד כל צרכנא.

ואם עבר או שכח ולא פרט אחת מארבע מלאכות אלו שהן האפייה והבישול וההטמנה והדלקת הנר יש אומרים שאותה המלאכה שלא הזכירה בפירוש אסור לו לעשותה מיו"ט לשבת לא הוא בעצמו ולא אדם אחר בשבילו והרי הוא לאותה מלאכה כמי שלא הניח כלל עירוב תבשילין ואם לא הזכיר שום אחת מארבע מלאכות הללו אף על פי שאמר ולמעבד כל צרכנא הרי הוא אסור בכל (הארבע) מלאכות ודינו (בהם) כמי שלא הניח עירוב תבשילין כלל.

אבל יש חולקין על זה ואומרים שלא הצריכו לפרט ולומר בדין יהא שרי כו' אלא למצוה מן המובחר אבל בדיעבד אפילו לא אמר כלום אלא שעשה תבשיל מיוחד לשם עירוב תבשילין או שנטל תבשיל שנתבשל כבר והפרישו לעשות בו עירוב תבשילין ולברך עליו ואח"כ שכח או הזיד ולא בירך עליו ולא אמר עליו כלום הרי עליו שם עירוב תבשילין ומותר לסמוך עליו לעשות כל המלאכות מיו"ט לשבת.

ולענין הלכה יש להחמיר בכל זה כסברא הראשונה וצריך להקנות קמחו ותבשילו לאחרים כמו שיתבאר או יחזור ויניח עירוב תבשילין כהלכתו בתנאי אם נזכר ביום טוב ראשון שחל להיות בחמישי כמו שיתבאר אבל בשעת הדחק כגון שלא נזכר עד ערב שבת ואין שם אחרים שיקנה להם קמחו ותבשילו יש לסמוך בכל זה על סברא האחרונה ואם נזכר בערב יום טוב קודם כניסת ליל יום טוב יחזור ויטול בידו את העירוב ואם עדיין לא בירך עליו יברך עליו ויאמר בדין יהא שרי כו' כהלכתו ואם כבר בירך עליו אלא שלא אמר עליו כלל בדין יהא שרי כו' או שאמר ודלג אחת מהמלאכות יאמר עליו בדין יהא שרי כו' כהלכתו אבל לא יברך עליו שהרי לסברא האחרונה כבר הניח עירוב כשר ואין כאן עוד מצוה שיברך עליה וספק ברכות להקל:

שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תקכז סעיף יח: אין צריך לזכות את העירוב אלא לאחרים דהיינו כל אנשי העיר שאינן אוכלין מעיסתו ומתבשילו אבל בני ביתו האוכלים מעיסתו ומתבשילו אין צריך לזכות להם והן מותרים לעשות כל מלאכת אוכל נפש מיו"ט לשבת ע"י עירובו של בעל הבית לפי שהן טפלים לבעל הבית ונגררים אחריו כיון שהן אוכלים מאכליו (אף על פי שאין אוכלים מתבשיל אחד מכל מקום כיון שהתבשיל שהן אוכלין הוא שלו הרי הן טפלין אצלו ויוצאים בעירובו) אבל אם אחד מבני הבית אינו אוכל מתבשילין של בעל הבית אלא בעל הבית נותן לו קמח ובשר והוא אופה ומבשל לעצמו או שמצוה לאחר לבשל לו (דכיון שבשעת האכילה כבר התבשיל הוא שלו שהרי כבר נתן לו הבעל הבית במתנה גמורה הקמח והבשר) הרי זה אינו טפל לבעל הבית וצריך עירוב בפני עצמו.

לפיכך יכול הבעל הבית לזכות על ידו את העירוב אפילו הוא בנו אם אינו קטן ואף על פי שלכתחלה אין לזכות ע"י בנו גדול האוכל משל אביו מכל מקום כיון שזה אוכל בפני עצמו וצריך ערוב תבשילין בפני עצמו א"כ צריך הוא לזכות בעירוב זה לעצמו אם עדיין לא הניח ערוב תבשילין ומתוך שזוכה בו לעצמו זוכה בו אף לאחרים וכן אם הוא נותן לאשתו קמח ובשר והיא אופה ומבשלת לעצמה ואינה אוכלת מתבשילין שלו יכול לזכות את העירוב על ידה לאחרים כיון שהיא צריכה עירוב לעצמה מתוך שהיא צריכה לזכות בו בשביל עצמה יכולה לזכות אף בשביל אחרים: