לקו"ש חכ"ה וירא ב ס"ג; הערה 45.
ע"פ המבואר ברמב"ם (הל' אבל פי"ד ה"א – ב) "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים.. וללוות האורחים ולהתעסק.." "שכר הלוויה מרובה מן הכל. והוא החוק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה, מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן, וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה שנאמר וירא והנה שלשה אנשים, וליווים יותר מהכנסתן. אמרו חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים".
כשם שבגמילות חסדים ישנם שני עניינים א) תוצאת המעשה – שנתמלא חסרון חברו. ב) מדת החסד של הגומל חסד – כן הוא גם בהכנסת אורחים, שישנם שני עניינים א) הפרטים שמקבל האורח. ב) מדת החסד של בעל הבית, ההתעניינות ותשומת הלב באורח.
כי אז חש האורח, שכל הפעולות שנעשו עבורו נבעו מהרגשה לבבית של בעה"ב המתעניין בו.
בזוהר נאמר (ת"ז תי' ואו קרוב לסופו) "זכאה איהו מאן דמקבל אורחין.. כאילו מקבל אפי שכינתא", ולא "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה" (שבת קכז, א), כי מדובר בזוהר על מעלתו של רשב"י שהיה מבני עליה, ודרגת פנימיות האלוקות (פני שכינה) היתה אצלו בגילוי ובאופן תמידי, ולכן הכנסת אורחים שלו שווה להקבלת פני שכינה, ואילו אצל כל ישראל, שאין אצלם גילוי זה באופן תמידי, הרי קבלת פני שכינה היא בדרגה פחותה יותר, ולכן הכנסת אורחים גדולה מהקבלת פני שכינה .זוהי ג"כ הסיבה שמביא הרמב"ם מקור להלכה שגדולה הכנסת אורחים מאברהם, מפסוק מפורש – שנאמר "וירא שלשה אנשים", כדי לרמז שבעניין זה אין מחלוקת, וגם מה שנאמר בזוהר א"ז סותר, כי זהו מדבר על דרגתו של רשב"י .]
פרשת וירא (יח, יט ובפרש"י) "כי ידעתיו" – "לשון חיבה".
לקו"ש חכ"ה וירא א ס"א – י.
מכאן עד סוף הסעיף ג"כ ע"פ דברי הרמב"ם (שם).
וע"ד הטעם השני המובא בשיחה שם, שאצל רשב"י הכנסת אורחים שווה להקבלת פני שכינה אך אינה גדולה הימנה (כלשון הזהר הנ"ל), משום שבקיום המצוות שלו עיקר הדגש היה על הרוחניות שבמצווה (שהוא ע"ד הקבלת פני שכינה. אך מאברהם אבינו ששם דגש על קיום הכנסת אורחים בפועל ובהידור, והחשיבה יותר מהקבלת פני השכינה, כדברי חז"ל דלעיל, ישנה הנתינת כוח בזה לכל ישראל, כמבואר בפנים.
לקו"ש ח"ג וירא ס"א – ה.