fbpx

עניינו של צדיק

תאריך העלאה: 13.08.2017 – 17:42

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

שלום רב, 

אני רוצה לשאול שאלות בסוגיה יסודית בחסידות ואני אשמח אם תענו לי עליהן:

האם יש מקור והתייחסות בכתבי האריז"ל ובספרי המקובלים הקדמונים בענין הצדיק כפי שראו את זה בחסידות?

האם יש חלוקי דעות בחסידות בענין הצדיק וההתקשרות בו?

איך צריך להיות היחס בין עבודת האדם והשתלמותו הפנימית להתקשרותו לצדיק? איך מפרידים בין התקשרות לצדיק לסגידה לאדם שאינה דרך היהדות אלא דרכה של הנצרות וכדו'?

בתודה רבה

 
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

שלום וברכה,


המקור הראשון לעניינו של הצדיק הוא ראשית כל בתורתנו הקדושה, בה נאמר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", היינו שהאמונה בה' כוללת בתוכה גם אמונה במשה רבינו, עבד ה'.
כן בפסוק נוסף אשר מעיד משה רבינו על עצמו "אנכי עומד ביניכם ובין ה' אלוקיכם להגיד לכם את דבר ה'", היינו שכל עניינו להיות צינור וממוצע (המחבר) שדבר ה' יעבור דרכו.
וחז"ל כבר אמרו "אין דור שאין בו כמשה", ובזוהר מובא בפירוש כי נשמת משה רבינו באה ומתלבשת בכל דור ודור, וכמצוטט גם בתניא.


בנוגע לעבודת השם ביחס אל הצדיק, ידוע החילוק בין חסידי פולין לחסידי חב"ד, בפירוש הפסוק "צדיק באמונתו יחיה" שחסידי פולין פירושו שהצדיק מחיה את את המקושרים אליו, ומשפיע להם את כל ההשפעות, ואף מוציא אותם ידי חובה בעניינים מסויימים, ופירושו אל תקרי יחיה (עם שווא מתחת לח') אלא יחיה (עם פתח מתחת לח'), יחיה אחרים. ואילו בחסידות חב"ד פירושו יחיה כפשוטו, לעצמו, שנדרשת עבודה עצמית של כל אחד ואחד, וכמו שהדגיש זאת הרבי בשיחתו הראשונה לאחר קבלת האדמו"רות, בי' בשבט תשי"א. מומלץ לעיין שם.
כלומר, שעם כל מעלת הצדיק, אין בה לפתור את האדם מעבודה אישית ומיגיעה. הצדיק מכוון את הדרך נותן כוחות וכו' אך העבודה עצמה צריכה להיעשות על ידי האדם עצמו.


לגבי ההפרדה מדרכים אחרות וכו', ראשית לא צריך להיבהל, הרי הנצרות מחקה את היהדות בכל דבר, אבל כמובן שהבדל עצום בין הדברים:
יסוד היסודות ביהדות היא ש"אין עוד מלבדו", כלומר שה' הוא המציאות האמיתית והיחידה, ואין לשתף שום כח אחר מלבד כוחו של הבורא. אלא, שכמו שהבורא האין סוף, שלמעלה מזמן ומקום, בוחר לשכון ולהתגלות דוקא בגבולות של זמן ומקום, לדוגמה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שאף שמלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה, הרי ה' בוחר, בבחירתו החופשית, לשכון ולהתגלות דווקא במקום מסויים, בהר הבית בבית המקדש, ושם גופא בקודש הקודשים וכו'. הרי מובן ופשוט, שאין הגבלת המקום מתארת את מציאותו של ה', שהרי הוא למעלה מזמן ומקום, אלא שהאין סוף ממש, בחר, ויכול, כיון שהוא כל יכול, להתגלות במקום מסויים, ואותו מקום הוא כלי להשראת השכינה. וכשיהודי עולה לבית המקדש בשלשת הרגלים וכו' אין זו סתירה לאחדותו של ה' שנמצא בכל מקום, כיון שה' עצמו בחר שההתגלות שלו אלינו תהיה דרך שם.
ועל דרך זה ענין הצדיק כמו משה רבינו, אין הוא חלילה מציאות נפרדת מאלוקות, אלא אדרבה כל עניינו ביטול לה' באופן מוחלט, עד כדי כך, שהשכינה שורה ומתגלה דרכו "שכינה מדברת מתוך גרונו", ויתרה מזו – משה רבינו אומר בתורה "ונתתי עשב וכו'", כיצד מדבר בעד עצמו? כיון שאין לו שום מציאות, ומה שמדבר זהו רק שה' מתגלה על ידו.
ממילא הליכה אל הצדיק לבקש ברכה וכדומה, אין זו סתירה לאחדות ה', כמו שאין סתירה לעלות לבית המקדש וכו', כי הפניה היא רק לה' יתברך לבדו, אלא שה' קבע מסגרות של זמן ומקום שבהם הוא מתגלה ושורה. והצדיק שכל ענינו ביטול לה', נעשה כלי להשראת השכינה. ופשוט שאין זה דומה כלל לענין הנצרות וכו', אשר שם כביכול יש כוחות נוספים מלבד ה', אשר זהו ענין ה'שיתוף' רחמנא ליצלן.
וכאמור, שאין זו המצאה של בני אדם, אלא כך התורה גופא מספרת לנו ואומרת, כפי שצוטט קודם ובעוד מקומות כמובן.



בשורות טובות

מקורות

תניא פרקים ב, מב, ועוד.

דילוג לתוכן