נושא: כשרות

מים אחרונים

אדם שכבר נטל ידיו למים אחרונים, האם יש באפשרותו לשתות מים לפני שמתחיל לברך בפועל ברכת המזון?

בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם יש בעיה לשתות או לאכול לאחר נטילת מים אחרונים, והאם יש הבדל בין אם עשה תנאי על כך או לא. ב) האם יש הבדל בין לאכול או לשתות. והאם יהיה מותר לאדם לאכול או לשתות בכוונה ליטול שוב את ידיו לאחר מכן.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קעט סעיף א, שאם אדם גמר את סעודתו ונטל ידיו מים אחרונים, אינו יכול לאכול ולא לשתות, עד שיברך ברכת המזון, ואם אמר 'הב לן ונברך', נחשב הדבר כהיסח הדעת ואסור לו לשתות אלא אם כן יברך עליו תחלה, ואכילה דינה כמו שתיה לפי שיטת הרא"ש; אבל לפי שיטת רבינו יונה אכילה שונה משתיה, שאף על פי שסילק ידו מלאכול ואפילו אם סילקו את השולחן, מכל מקום אם רצה לחזור לאכילתו אינו צריך לברך פעם אחרת, מאחר וכל שלא נטל ידיו לא נסתלק לגמרי מאכילה.
והנה המשנה ברורה הביא, שיש כמה פוסקים שסוברים, שאין איסור לאכול אפילו אם נטל את ידיו, רק שיברך לפני אכילתו שוב ברכת המוציא, אלא שלכתחילה יש ליזהר שלא לעשות זאת כמובא במגן אברהם.
אך כתבו הפוסקים שכבר פשט המנהג בכל ישראל שלא אוכלים ושותים כלום לאחר נטילת מים אחרונים, ואפילו אם נטל את ידיו בטעות, כמו למשל שחשב שנגמר האוכל, ואחר כך התברר לו שעדיין לא נגמר, או שחשב שצריך ללכת ומיהר כדי לצאת, ולבסוף התברר שאינו צריך ללכת, ואפילו אם מדובר באורח הסמוך על שלחן בעל הבית וכן בני בית הסמוכים על שולחן בעל הבית. כמבואר בחיי אדם כלל נט סעיף ח'
ואפילו אם ירצה אדם לעבור על המנהג ולסמוך על הפוסקים המקלים לאכול ולשתות אחרי נטילת מים אחרונים על ידי ברכה לפני האכילה והשתיה, עליו לדעת את ההלכות לגבי ברכה אחרונה, כי ישנם כמה חילוקי דינים לעניין חיובו בברכה אחרונה עליהם, כי יש מאכלים ומשקים שאינם נפטרים בברכת המזון אם אכל או שתה אותם לאחר שנטל מים אחרונים. כמבואר בארוכה בסימן קעז.
ואם נטל מים אחרונים בכוונה מפורשת שמסלק עצמו רק מאכילת פת ולא משאר מאכלים ותבשילים, הדבר מבואר בסימן רעז.
והנה בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן קעט סעיף ה כתב, שלדברי הכל אם נטל הכוס בידו לברך ברכת המזון, אף על פי שלא נטל ידיו וגם לא אמר מתחלה תנו כוס ונברך ברכת המזון, הרי זה נחשב לסילוק והיסח הדעת לגמרי מאכילה ושתיה, וצריך לברך עליהם, וגם ברכה אחרונה צריך לברך על שאר דברים הבאים מחמת הסעודה - קודם ברכת המזון, ואין ברכת המזון פוטרת אותם, מאחר ונחשבים כמו סעודה אחרת, כיון שסילק דעתו מהפת.
ואם נטל ידיו למים אחרונים, אף על פי שלא נטל את הכוס לברך, מכל מקום הרי זה נחשב לסילוק והיסח הדעת לגמרי, וצריך לברך. ואפילו בברכה אינו רשאי לאכול ולא לשתות משום הפסק בין מים אחרונים לברכת המזון, אלא אם כן רוצה לחזור וליטול מים אחרונים אחר כך בסמוך לברכת המזון, מאחר והמים הראשונים נעשו כמים בעלמא, ואין להחשיבם לסמוך להם ברכת המזון - אף על פי שנטל אותם בתורת מים אחרונים.
וכל מקום שצריך לחזור ולברך המוציא משום היסח הדעת, צריך לחזור וליטול ידיו כראוי לאכילת פת, שכיון שהסיח דעתו מאכילת פת הסיח דעתו משמירת ידיו. ונטילת מים האחרונים שנטל לפני כן, אינם מועילים לו לאכילת פת, אף אם נטל אותם כראוי, מאחר ולא התכוין בהם לאכילת פת כמו שנתבאר בסימן קנח.
העולה מהאמור: שמעיקר הדין אם אדם נטל את ידיו למים אחרונים הרי זה הפסק והיסח הדעת מאכילה ושתיה, ואינו יכול לאכול ולשתות עוד, אלא אם כן מברך שוב על מה שאוכל ושותה.
אמנם מנהג העולם להחמיר ולא להפסיק בין נטילת ידיים לברכת המזון אפילו עם ברכה, מאחר וישנם כמה פרטי דינים לגבי ברכה אחרונה על מה שיאכל לאחר נטילת מים אחרונים, ואין כולם בקיאים בכך.

מקורות

ראה בשולחן ערוך יורה דעה הלכות תערובות סימן ק סעיף ד: ירקות מבושלות שנמצאו בהם ג' תולעים, הירקות אסורים; אבל מי השלקות, מסננן ומותרים. וכן הבשר, ירחצנו ויבדקנו ומותר.


ובביאור הגר"א יורה דעה סימן ק ס"ק כ: ירקות כו' (ג' כו'). כמ"ש בפ' הבע"י ס"ד ב' וכמ"ש הרשב"א והנ"י שם דמספקא כמאן הלכתא ולפיכך בנישואין דסכנתא אזלינן לחומרא אבל ווסתות דרבנן לקולא וכן שור המועד מעמידין הממון בחזקתו והמע"ה ומלקיות משום דעבר על כריתות אזלינן לחומרא ויבערו הרשעים מישראל וה"ה כאן כיון דבדרבנן אזלינן לקולא:


ירקות כו' אבל כו'. בתוספתא פ"ז דתרומות יבחושין שביין וחומץ אסורין רי"א מסננין את היין ואת החומץ (עיין בהגהת רבינו שם וכן עיקר) וש"מ שבלא סינון אסורין וכמ"ש בס"ג קדרה כו' ושלא כדברי או"ה ועמ"ש בסי' ק"א ס"ו בהג"ה וצ"ע על רש"י בספ"ג דחולין ס"ז א' ד"ה באורתא כו' ולמחר כשיראנה כו' ל"ל ראייתו אדרבה שמא לא יראנה (וי"ל דברי רש"י משום דאי לא"ה הוי סד"ר דמסתמא יש יותר מששים נגדן. ובבינת אדם פי' משום ס"ס ע"ש) (ע"כ):


ובש"ך יורה דעה סימן ק ס"ק יא: ג' תולעים כו'. דמאחר שנמצאו ג' הוחזק שיש שם עוד ואינן ניכרות ועיין בסימן פ"ד ס"ט וי' מדינים אלו:


ובפרי מגדים יורה דעה שפתי דעת סימן ק ס"ק יא: ג' תולעים. עש"ך. ועיין לבוש סעיף ד' דדוקא ירקות ולאחר בישול הא פירות וכמיהין אף לאחר בישול יש להם בדיקה:


כל דברים החשובים בריה וחתיכה הראויה להתכבד ודבר שיש לו מתירין ומחמץ ומעמיד ומתבל וז' דברים אף שאסורים מדרבנן, או ספיקא דאורייתא, אין בטלים, כ"כ או"ה כלל כ"ה דין א'. ועיין שם דין י"ג. ומ"מ וודאי להלכה אף איסור דרבנן בכל אלו הדברים אין בטלים. אלא שראיתי להכרתי ופלתי אות א' דבר שבמנין באיסור דרבנן בטיל, וראיה מהערל [יבמות פ"א א] שאני שונה עיגול בעגולים עולה יע"ש. ובסימן פ"ו [ס"ג] מבואר ביצת נבילה אף שאיסורה מדרבנן הוה דבר שבמנין, וכ"כ תרומת הדשן סימן ק"ג דבר שבמנין מדרבנן נמי לא בטיל, וכ"כ ספר התרומה בסימן ג' דביצת נבילה הוי דבר שבמנין מההיא דביצה [ג ב] בליטרא קציעות דאפילו בדרבנן לא בטיל, וההיא דיבמות יש ליישב. ובאו"ח סימן תרע"ג [ס"א] נר חנוכה אין בטל אף דרבנן ובסי' ק"י [שפ"ד סק"ב] אבאר:


הבדל יש בין דבר שיש לו מתירין לשאר דברים חשובים. דשיל"מ דוקא במינו אין בטל ושלא במינו בששים, וספיקא להחמיר ואפילו בספק ספיקא כמו שיבואר בסימן ק"י [ס"ח] בין הספק בגוף האיסור על דרך משל אם נולדה ביום טוב או בחול או ספק אי הוה דשיל"מ הולכין להחמיר, שהרי הרשב"א [תוה"א ב"ד ש"א י"ב ע"ד] הוצרך לתת טעם לספק ביצת טריפה שאין המתיר עתיד לבוא בוודאי, הא לאו הכי היינו מחמירין בספיקו כיון שאפשר לאכול בהיתר בלי ספק כלל וכדבעינן למימר קמן בסימן ק"ב [ס"ב] אי"ה:


ובדברים חשובים אף באינו מינו אוסרים בכל שהוא עיין סימן (ק') [ק"י] [ש"ך סק"א] וספיקו להקל בין בספק גוף האיסור על דרך משל ספק ביצת נבילה אף דחשוב הוא ליש אומרים [סי' ק"י ס"א] והן בספק אי הוה חשוב, על דרך משל גיד הנשה דבר תורה ספק מן הכף או משאר הירך כתב איסור והיתר כלל כ"ה [דין י"ג] דספיקו להקל ככל ספק דרבנן, והטעם דספק הוא בדרבנן. אבל ספק תורה ודבר חשוב אסור כיון דהספק הוא בשל תורה נמצאת אומר שתי ספיקות להקל ואחד לחומרא:


והמנחת כהן ח"ג פ"ב חשב ד' דברים בין דבר שיש לו מתירין לדבר חשוב, אחד לקולא בדבר שיש לו מתירין, דוקא במינו, ושלשה לחומרא, א' שאין צריך שיהיה שלם, הב' פליטתו אסור (דלא כהר"ב בסימן ק"ב [ס"ד]), הג' ספיקו אסור, ובדבר חשוב בעינן שיהיה שלם ואין פליטתו אוסר יע"ש. וזה אמת ויציב דבר חשוב כמו אגוזי פרך כל שנפרך קצת מהן תו בטל חשיבותיה ועדיין צ"ע:


ובט"ז יורה דעה סימן ק ס"ק ו: ג' תולעים כו'. בב"י בסי' פ"ד מביא שם תשובת הרשב"א וכ' שם שתי פעמים וכאן הוא תשובת רשב"א ונראה לי פשוט שט"ס הוא שם וצ"ל ג' פעמים וכ"פ שם בש"ע בסעיף י' ומו"ח ז"ל כ' דיש להחמיר בב' כיון דלרבי הוה חזקה בב' זימני ולא נלע"ד כן דהא כ' הרא"ש בפרק הבא על יבמתו דבנשואין ומילה קיימא לן כר' משום ספק נפשות להקל משמע בשאר דוכתי קיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל דדוקא בתלתא זימנין הוה חזקה וכן עיקר ובפירוש כ' הבית יוסף בשם הר"ן שם בסי' פ"ד דפעם אחת או ב' מותר התבשיל:


ובכרתי סימן ק ס"ק יב: ג' תולעים. הואיל בריה דלא בטל הוא מדרבנן בעינן דאתחזק בג' תולעים, ועיין מה שכתבתי פלתי (ס"ק ז'):


ובפלתי סימן ק ס"ק ז: ג' תולעים. מ"ש הט"ז (ס"ק ו') הא במילי דאורייתא תרי זימנין הוי חזקה, בלאו הכי לא קשה מידי דהא ליכא כאן איסור של תורה כלל, דהא נתבטל, רק מדרבנן [אסור], וא"כ פשיטא דבעינן ג' פעמים, ומה בכך דגוף [האיסור] איסור תורה, [הא] דם נדה דאורייתא רק וסת דרבנן, ובעינן ג' פעמים, וה"ה בזה:


ובפרי חדש יורה דעה סימן ק ס"ק יד: שלש תולעים כו'. דמאחר שנמצאו שלש הוחזק שיש שם עוד ואינן ניכרות. ומיהו בבציר משלש אף אם נמצאים ב' תולעים לא מקרי חזקה ושרי התבשיל וכן דעת הט"ז [ס"ק ו] ועיקר, ודלא כהב"ח [עמוד רסו ד"ה כתב הרשב"א] שאוסר בב' תולעים. ועיין בסימן פ"ד סעיף ט' וי' מדינים אלו:


חוות דעת חידושים סימן ק ס"ק ט: אסורים. דמאחר שנמצאו שלשה, הוחזק שיש בהן תולעים: