ברור שבילד קשור הן אלביו והן לאמא בקשר עצמי, אלא שבשיחות הרבי מובא דיוק והעמקה בענין זה.

איתא בספרים, שבטיפת (השפעת) האב "איברי הוולד כלולים בהעלם גדול", ואילו ה"אם מוציאתו לידי גילוי בלידתה ולד שלם" –

מצד האב, ה"משפיע", המושפע (הוולד) עדיין אינו בצורה גלויה. גילוי ההשפעה בפועל ממש (בכלי המקבל) הוא על ידי האם.

נמצא, שעצם מציאות הבן הוא מטיפת האב, והתגלותו וההתחלקות בציור פרטי דהאברים באה ע"י שהייתו תשעה חדשים בבטן האם.

ההתקשרות הפנימית של האב להבן היא התקשרות עצמית יותר, אולם בגילוי מורגש יותר הקישור והקירוב של האם להבן.

לכן עומדת האם יותר בקירוב עם הילד מאשר האב, כי היא יצרה את הפרטים שלו. וכן כלפי האם יש לילד תנועה של קירוב, ואילו כלפי האב תנועה של ריחוק. זה הענין בקיצור ויש להאריך בזה יותר. (לקוטי שיחות חלק ד פרשת בלק)