למה במקדש היו תוקעין? - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

למה במקדש היו תוקעין?

תאריך העלאה: 21.09.2020 – 17:13

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

שלום וברכה. בקשר לביאור על הקביעות שראש השנה חל בשבת – כבשנה זו – שזהו בעצם אופן של התבטלות נעלה יותר מאשר שתוקעים וכו' וכו'. מדוע בבית המקדש תוקעים גם בראש השנה שחל בשבת?

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
כדי להבין את התשובה לזה, יש להקדים בקצרה את תוכנו של הביאור הקודם, ומתוך כך נוכל להגיע לביאור הדרגה העליונה יותר של ההתבטלות, בבית המקדש, שאזי תוקעים גם בראש השנה שחל להיות בשבת.

ויסוד לכל הוא המשנה "יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה", והטעם לזה הוא מצד התקנה של רבה, שמא ילך אל הבקי ללמוד. "כיון שהכל מחויבים בתקיעת שופר, אבל אין הכל בקיאין בתקיעת שופר".

ומבואר על זה בתורת החסידות, שאין הכוונה ש"חסר" ח"ו העניין של תקיעת שופר בקביעות כזו, אלא שאז אין צורך בתקיעת השופר, כי העניין נפעל מאליו וממילא.

כי אכן, כל העולם נברא בשביל ישראל, ולא יכול להיות שום עניין שיסתור לעבודה של ישראל, וגם קביעות זו היא כחלק מהעבודה של ישראל.

והבאנו בתשובה הנ"ל אריכות ביאור ממכתבי הרבי מה"מ מתקופת אלול תשמ"ט, ערב שנת תש"נ שביאר שם הרבי באריכות שתוכן הקביעות היא "רבת משמעות" וכיצד כל השנה צריכה להיות באופן "שבתי" יותר מכל שנה. ש"בכל יום של השנה צריכה להיות מורגשת רוממות שבתית, על-ידי הוספה מיוחדת בחיים היהודיים, כגון: הידור חדש במצוות, קביעות-עתים מחודשת לתורה, הוספה חדשה בעבודת התפילה, וכיוצא בכך".

והבאנו שם, את הביאור של הרבי במכתב שלאחרי זה, שמתוך זה הגיעה שאלתך, שאי התקיעה היא לא מצב פסיבי של חוסר מעש, אלא ביטוי נעלה הרבה יותר של התבטלות היהודי "שאין כל מציאות מלבד הקב"ה עצמו, כך שהכתרת הקב"ה נעשית לא על-ידי העבודה של היהודי ותקיעת השופר שלו (כפי שחז"ל אומרים שה"תמליכוני עליכם" נעשה על-ידי השופר, "ובמה — בשופר") — כי אם על-ידי אי תקיעת שופר, שבה באה לידי ביטוי התבטלות עמוקה עוד יותר למלך מלכי המלכים הקב"ה".

ומתוך זה באמת קשה, וכפי שכתבת, מדוע בבית המקדש תוקעים גם כן בשופר. והתשובה לזה נמצאת בשיחת ש"פ נצבים וילך תשמ"ט, ששם מבואר באריכות כל העניינים הנ"ל, ושם נכנס גם הרבי לשאלה בנוגע למקדש, וכך כותב הרבי:

"הרי במעמד ומצב של ביטול המציאות אין מי שיתקע בשופר, והתקיעה בשופר מוכיחה (לכאורה) שיש מציאות האדם שמבטל את עצמו כו' ולא ביטול המציאות לגמרי?"

ומבאר הרבי כך:

"גם שלילת המציאות שייכת לגדר המציאות, שלכן יש צורך בשלילת המציאות, משא"כ בענין שלא שייך לגדר המציאות כלל לא שייך אפילו השלילה דמציאות.

וע"ד מש"כ רבינו הזקן בתניא – "כאומר על איזו חכמה רמה ועמוקה שאי אפשר למששה בידים, שכל השומע יצחק לו, לפי שחוש המישוש אינו מתייחס ונופל אלא על עשי' גשמית הנתפסת בידים".

וע"ד בנדו"ד, שגם זה שבעמדו לפני המלך אינו מרים את ידו לעשות מאומה (אפילו לא להשתחוות למלך), היינו, שלילת מציאותו – ה"ז מפני ששייך עדיין לגדר המציאות, אם כי באופן של שליל המציאות.

משא"כ כשאינו שייך לגדר של מציאות כלל (גם לא שלילת וביטול המציאות), וכל ענינו הוא המלך עצמו – אזי, כשרצון המלך הוא שתהי' איזו עשי', בודאי שלא יתעכב אפילו לרגע א' לעשות הדבר, כיון שאינו חושב כלל על עצמו, גם לא על שלילת מציאותו, וכל ענינו הוא שרצון המלך נשלם על ידו.

ומובן, שבדרגה זו העשי' שלו היא באופן שנעשה ממילא, ע"ד מנפשיה כרע.."

ולפי כל זה מסביר הרבי את ענינה של התקיעה בשבת בבית המקדש:

"כל זמן שישנו גדר של מציאות (שלילת המציאות), לא יכולה להיות הפעולה דתקיעת שופר, כי, כל עבודה ופעולה, גם עבודת ופעולת הביטול, היא בסתירה להביטול במציאות לגמרי.

אבל במקום ודרגה שלמעלה מגדר של מציאות כלל, עד שלא שייך אפילו שלילת המציאות – אין הכרח במצב של העדר הפעולה דוקא (שלילת המציאות), אלא יכול להיות גם מצב של פעולה ועשי', ואין זה בסתירה להביטול, כיון שאין זה ביטול המציאות, כי אם, למעלה מגדר של מציאות כלל – להיותו חד ממש עם הקב"ה..

ובמילא, כיון שתקיעת שופר בר"ה היא מצוה בתורה, נעשית פעולה זו (לא באופן שישנה מציאותו של האדם התוקע בשופר, אלא) באופן ד"מנפשיה כרע" ועד שאינו מרגיש אפילו ש"מנפשי' כרע, כי אם, שהפעולה דתקיעת שופר נעשית מאלי'".

וראוי לעיין בשיחה מבפנים, שיש שם אריכות הביאור בצורה רחבה ובהירה. נדפסה בלה"ק בספר השיחות תשמ"ט חלק שני.

מקורות

דילוג לתוכן