נושא: הלכה

האם מותר לאדם להתפלל שמונה עשרה עם מכנסיים קצרות.

האם מותר לאדם להתפלל שמונה עשרה עם מכנסיים קצרות.

תשובה: בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם יש בעיה וחשש להתפלל ברגליים מגולות. ב) האם יש הפרש בין מי שרגיל ללכת כך, למי שאינו רגיל. ב) האם יש הבדל בין מקום שרגילים ללכת כך אף בפני הגדולים או לא. ג) האם יש הבדל האם מדובר שרוצה לעמוד כך כשליח ציבור להוציא את הרבים ידי חובה, או שרק מעוניין להתפלל כך לעצמו.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן צא סעיף ה, שלא יעמוד אדם בתפלה ברגלים מגולים אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא בבתי רגלים אבל אם דרכם לעמוד יחפים בפני הגדולים כמו בארץ הערב מותר להתפלל יחף.
ובמדינות אלו אין להתפלל בבתי שוקיים של פשתן, כי גנאי הוא לעמוד בפני הגדולים בבתי שוקיים של פשתן בלבד, ומכל שכן כשנועלים סנדל שהעקב בהם מגולה. אבל באנפילאות מותר להתפלל אף בלא בתי שוקיים מאחר שיש לו אזור להפסיק בין לבו לערווה או שבגדיו מונחים ממש על בטנו.
וברמב"ם בהלכות תפילה פרק ח הלכה יב, שאדם שכתפיו מגולות אינו יכול להיות שליח ציבור לתפלה - עד שיהיה עטוף. וכן נפסק בשולחן ערוך סימן נג סעיף יג, שאדם שהוא בגדר 'פוחח', כלומר, שבגדו קרוע וזרועותיו מגולים, לא ירד לפני התיבה לעמוד כשליח ציבור. וכתבו הפוסקים שמה שכתוב שזרועותיו מגולים, אין זה דוקא, אלא שגם כתפיו מגולים מחמת הקרע. כמו כן כתבו שאין רק לעמוד שליח ציבור אלא גם אינו קורא בתורה כי גנאי הוא לציבור.
אמנם בשאלות ותשובות יחווה דעת חלק ד סימן ח, דקדק בלשון מרן בשלחן ערוך בהגדרתו את הפוחח, שהוא מי שבגדיו קרועים וזרועותיו מגולות לא ירד לפני התיבה. ומוכח שלא רק באופן שכתפיו מגולות, אלא אפילו רק זרועותיו מגולות לא ישמש כשליח צבור.
והנה הביא שם עוד בשם שאלות ותשובות ישכיל עבדי חלק ז' דף שכט, שכתב, שאפילו אם החולצה של חצי שרוול מכסה את הזרוע עד המרפק, אסור למי שלובשה להיות שליח צבור, כי הקפידה איננה רק על הזרוע, אלא כל שאין כל גופו מכוסה כראוי כדרך כל בני אדם, הרי זה בכלל פוחח שאסור להיות שליח צבור, שאין זה כבוד הצבור, שהרי אין דרך לעמוד בפני גדולים בחולצה של חצי שרוול, אלא לובשים עליה מעיל שלא יתראו ידיו מגולות.
ואפילו במקום שהחברים אינם מקפידים זה על זה בכך, מכל מקום פשוט שאינם מעיזים להיכנס בחצי שרוול לבתי המשפט או לבתי הדין או לנשיא המדינה, וכל שכן שאין לעמוד כך לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ואפילו אם הוא יחיד שבא להתפלל בחצי שרוול יש למחות בידו, וכל שכן שאינו יכול לשמש כשליח צבור, וכך אנו נוהגים למחות לא רק בשליח צבור הבא להתפלל בשרוולים קצרים, אלא אף ביחידים הבאים לבית הכנסת להתפלל כך.
אך דוחה דבריו, אני תמה שאפילו לדבריו מה ראה להקפיד על יחידים שבאים להתפלל בשרוולים קצרים, ולמחות בידם על כך, והרי משנה שלימה שנינו במגילה כד, שפוחח פורס על שמע אבל אינו עובר לפני התיבה, ופירש רש"י, שרשאי לומר קדיש וקדושה שמחויב בהם. וכל שכן שרשאי פוחח להתפלל לעצמו. וכן המנהג פשוט, שבימי הקיץ הלוהטים, הרבה פועלים ופקידים שבשעת מלאכתם אינם יכולים ללבוש חולצות עם שרוולים ארוכים עד לכף היד, הולכים בשרוולים קצרים לבית הכנסת להתפלל מנחה וערבית, ואין פוצה פה, ובוודאי שיש להם על מה לסמוך.
עוד כתב שם, שההולך במכנסים קצרות, או ללא גרביים כמו שנוהגים בקיבוצים, לא ישמש כשליח צבור, לדברי הכל בכל ענין, כי אין מי שיעמוד כן לפני אנשים מכובדים ואנשי שורה ושלטון. אבל יחיד המתפלל לעצמו מותר, ובלבד שיטול ידיו לפני התפלה, ויזהר שלא יגע ברגליו בשעת התפלה. וכן ראוי למורי בתי הספר להשגיח ולחנך את תלמידיהם שהולכים בימי הקיץ במכנסים קצרות, לבל יגעו ברגליהם בעת שלומדים תורה, ובעת התפלה, כדי שילמדו ויתפללו בטהרה ובנקיות. וחנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה.
העולה מהאמור: שמי שרגיל ללכת במכנסיים קצרות, מותר לו להתפלל כך לעצמו, אך לא יעמוד כך כ'שליח ציבור' להוציא את הרבים. אך מי שאינו רגיל ללכת כך, אזי אינו יכול להתפלל כך - אף בפני עצמו.

מקורות

שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תקכז סעיף ז: אם בדעתו לשחוט מיום טוב לשבת בהמתו או שאר בעלי חיים שלו אף על פי שאינו שוחט בעצמו כיון שאם לא היה מניח עירוב תבשילין היה השוחט אסור לשחוט לצרכו לפיכך טוב שגם הוא יפרט היתר השחיטה בהנחת עירוב תבשילין שיאמר ולמישחט ולבשולי וכו' והשוחט הקבוע לרבים טוב שיאמר כן בכל ערב יום טוב שלפני השבת שמא יביאו לו לשחוט מיום טוב לשבת.

ומכל מקום אם לא אמר כן לא השוחט ולא מי ששוחט בשבילו אין זה מעכב כלל ומותר לשחוט לו לפי שהיתר השחיטה והפשט העור ומליחת הבשר נכלל במה שאמר ולבשולי שכל המלאכות שקודם הבישול נכללים בהיתר הבישול וכן כל המלאכות שקודם האפייה נכללים בהיתר האפייה והיתר הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים והכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד וכן שאר כל מלאכות אוכל נפש נכללים במה שאומר ולמעבד כל צרכנא ולא הצריכו לפרט רק האפייה והבישול לפי שהן עיקר של כל מלאכות האכילה וההטמנה והדלקת הנר לפי שאם לא היה מניח עירוב תבשילין היה יותר ראוי לאסור ההטמנה והדלקת הנר מיו"ט לשבת משאר כל המלאכות לפי שבשעת עשייתן ניכר שעושה שלא לצורך יום טוב שאין דרך האדם להטמין חמין לבו ביום אלא לצורך מחר וכן אין דרך בני האדם להדליק נר מבעוד יום אלא בערב שבת לצורך ליל שבת לפיכך כשמניח עירוב תבשילין צריך לפרט מלאכות אלו יותר משאר כל המלאכות שהן נכללים בו למעבד כל צרכנא.

ואם עבר או שכח ולא פרט אחת מארבע מלאכות אלו שהן האפייה והבישול וההטמנה והדלקת הנר יש אומרים שאותה המלאכה שלא הזכירה בפירוש אסור לו לעשותה מיו"ט לשבת לא הוא בעצמו ולא אדם אחר בשבילו והרי הוא לאותה מלאכה כמי שלא הניח כלל עירוב תבשילין ואם לא הזכיר שום אחת מארבע מלאכות הללו אף על פי שאמר ולמעבד כל צרכנא הרי הוא אסור בכל (הארבע) מלאכות ודינו (בהם) כמי שלא הניח עירוב תבשילין כלל.

אבל יש חולקין על זה ואומרים שלא הצריכו לפרט ולומר בדין יהא שרי כו' אלא למצוה מן המובחר אבל בדיעבד אפילו לא אמר כלום אלא שעשה תבשיל מיוחד לשם עירוב תבשילין או שנטל תבשיל שנתבשל כבר והפרישו לעשות בו עירוב תבשילין ולברך עליו ואח"כ שכח או הזיד ולא בירך עליו ולא אמר עליו כלום הרי עליו שם עירוב תבשילין ומותר לסמוך עליו לעשות כל המלאכות מיו"ט לשבת.

ולענין הלכה יש להחמיר בכל זה כסברא הראשונה וצריך להקנות קמחו ותבשילו לאחרים כמו שיתבאר או יחזור ויניח עירוב תבשילין כהלכתו בתנאי אם נזכר ביום טוב ראשון שחל להיות בחמישי כמו שיתבאר אבל בשעת הדחק כגון שלא נזכר עד ערב שבת ואין שם אחרים שיקנה להם קמחו ותבשילו יש לסמוך בכל זה על סברא האחרונה ואם נזכר בערב יום טוב קודם כניסת ליל יום טוב יחזור ויטול בידו את העירוב ואם עדיין לא בירך עליו יברך עליו ויאמר בדין יהא שרי כו' כהלכתו ואם כבר בירך עליו אלא שלא אמר עליו כלל בדין יהא שרי כו' או שאמר ודלג אחת מהמלאכות יאמר עליו בדין יהא שרי כו' כהלכתו אבל לא יברך עליו שהרי לסברא האחרונה כבר הניח עירוב כשר ואין כאן עוד מצוה שיברך עליה וספק ברכות להקל:

שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תקכז סעיף יח: אין צריך לזכות את העירוב אלא לאחרים דהיינו כל אנשי העיר שאינן אוכלין מעיסתו ומתבשילו אבל בני ביתו האוכלים מעיסתו ומתבשילו אין צריך לזכות להם והן מותרים לעשות כל מלאכת אוכל נפש מיו"ט לשבת ע"י עירובו של בעל הבית לפי שהן טפלים לבעל הבית ונגררים אחריו כיון שהן אוכלים מאכליו (אף על פי שאין אוכלים מתבשיל אחד מכל מקום כיון שהתבשיל שהן אוכלין הוא שלו הרי הן טפלין אצלו ויוצאים בעירובו) אבל אם אחד מבני הבית אינו אוכל מתבשילין של בעל הבית אלא בעל הבית נותן לו קמח ובשר והוא אופה ומבשל לעצמו או שמצוה לאחר לבשל לו (דכיון שבשעת האכילה כבר התבשיל הוא שלו שהרי כבר נתן לו הבעל הבית במתנה גמורה הקמח והבשר) הרי זה אינו טפל לבעל הבית וצריך עירוב בפני עצמו.

לפיכך יכול הבעל הבית לזכות על ידו את העירוב אפילו הוא בנו אם אינו קטן ואף על פי שלכתחלה אין לזכות ע"י בנו גדול האוכל משל אביו מכל מקום כיון שזה אוכל בפני עצמו וצריך ערוב תבשילין בפני עצמו א"כ צריך הוא לזכות בעירוב זה לעצמו אם עדיין לא הניח ערוב תבשילין ומתוך שזוכה בו לעצמו זוכה בו אף לאחרים וכן אם הוא נותן לאשתו קמח ובשר והיא אופה ומבשלת לעצמה ואינה אוכלת מתבשילין שלו יכול לזכות את העירוב על ידה לאחרים כיון שהיא צריכה עירוב לעצמה מתוך שהיא צריכה לזכות בו בשביל עצמה יכולה לזכות אף בשביל אחרים: