נושא: הלכה

האם הקידוש (לפי מנהג חב"ד) נעשה בעמידה או בישיבה?

האם הקידוש (לפי מנהג חב"ד) נעשה בעמידה או בישיבה?

בנוגע לשאלתך ראשית נבאר לגבי הקידוש שבליל שבת.
דהנה כתב רבינו הזקן (או"ח סי' רע"א סי"ט) "וטוב לעמוד בשעת אמירת ויכולו מטעם שנתבאר בסימן רס"ח (= "ונוהגין לאמרו כולם יחד בקול רם ומעומד לפי שבזה אנו מעידים להקב"ה במעשה בראשית והעדים צריכים להעיד מעומד ואם שכח לאמרו בבית הכנסת טוב שיאמר אותו שבקידוש מעומד") אבל בשעת ברכת הקידוש יותר טוב לישב (מטעם שנתבאר בסי' רצ"ו) אבל במדינות אלו נתפשט המנהג לישב אף בשעת אמירת פרשת ויכולו כי מאחר שאמרוה כבר בבית הכנסת מעומד אין מקפידין כל כך לעמוד בשעה שאומרה להוציא בניו ובני ביתו ומכל מקום עומדים קצת כשמתחילין י"ום ה"ששי ו"יכולו ה"שמים שנרמז השם בראשי תיבות".
אלא שלמעשה ב'הגדה של פסח עם לקוטי טעמים ומנהגים' כתב רבינו (עמ' 9): "ואנו נוהגין לקדש מעומד הן בשבת ויו"ט הן בפסח". (ומשם הועתק לספר המנהגים ע' 28 "אנו נוהגין לקדש מעומד בליל שבת" וראה גם אג"ק ח"ג ע' קכ"ט).
ויש להעיר שאע"פ שהקידוש נעשה בעמידה בשתיית היין יש להתיישב כדברי רבינו (סי' רצ"ו טו) "יש לו לישב ולשתות הכוס שאין לתלמידי חכמים לאכול או לשתות מעומד" ופשוט.
אלא שבנוגע לקידוש שביום השבת לא כתב רבינו בהגדתו (וכן לא הובא בספר המנהגים) כיצד יש לנהוג ומצאנו מקורות לכאן ולכאן:
הנה מהנאמר בפע"ח (שער השבת פרק יד) משמע שבקידוש היום מקדשים בעמידה ובלשונו "כשתבוא מבית הכנסת תעמוד במקומך בשולחן.. ואח"כ אמור זכור ושמור בדיבור אחד נאמר ותאמר הקידוש".
וכן בספר 'משנת חסידים' (מסכת שארית יום השבת פ"א מ"ה) כתב "ויתחיל ויאמר מעומד קידושא רבא מפני שאין סעודה זו ממוחין דז"א כמו בלילה אלא ממוחין דאבא הנקרא קדש".
לעומ"ז בשער הכוונות (עניין סעודת שחרית של שבת) כתב "תשב מיושב במקומך ותקבל הכוס בב' ידיך".
והחיד"א בספרו 'ברכי יוסף' (סי' רפ"ט ב) כתב שנהגו לאומרו מיושב והביא כמקור את דברי 'שער הכוונות' הנ"ל ובלשונו: "מדברי ספר הכוונות שסידר מהר"ש ויטאל מוכרח דקידוש היום הרב הי' אומרו מיושב וכן נהגו רבנן קדישי בעיה"ק ירושלים ת"ו".
ובעקבות כך כתב ב'קצות השלחן' (סי' פ"ט ס"א) "ונהגו לומר קידוש היום מיושב".
גם בדברי רבותינו נשיאנו מוצאים אנו הנהגה זו לומר את קידוש היום מיושב - באגרות קודש אדמו"ר מוהריי"צ (ח"ג עמ' תו) מספר אודות כ"ק אדמו"ר הצמח צדק: "כ"ק אדמו"ר בא אחרי שעה ארוכה שכבר ישבו בני האדמו"ר ונבחרי סגולי החסידים ובבואו קידש על כוס יין בישיבה - ולא כהנוהגין לעמוד בעת אמירת פסוק על כן ברך וגו' וברכת הגפן - וטעם...".
וכן בספר 'לקט הליכות ומנהגי שבת-קודש' (להרב מיכאל אהרן זעליגסאהן ע' קב) מסופר (בשם ר' בנימין הלוי לעוויטין): "פעם שאל רבנו - בעת סעודת שבת-קודש אצל אדמו"ר מהוריי"צ - מהרה"ח ר' שמואל לעוויטין: היאך התנהג אביו (של הרש"ל) באמירת קידוש דיום השבת (בעמידה או בישיבה)? ...כשאדמו"ר מהוריי"צ שמע מענת הרש"ל המשיך כ"ק אדמו"ר הריי"צ: "אבי (אדמו"ר מהורש"ב) היה יושב באמירת הקידוש".
אלא שבתורת מנחם (חלק מח עמ' 18 וכן בהמלך במסיבו ח"א ע' קיג) מובא שבסעודת ליל ב' דר"ה תשכ"ז שאל הרש"ג אודות מה שבספר המנהגים (הנ"ל) מובא שבליל שבת מקדשים במעומד ולא מוזכר כיצד יש לנהוג בקידוש היום וכן שאל כיצד היתה הנהגת אדמו"ר הריי"ץ בזה. על כך ענהו רבינו שאינו זוכר כיצד היתה ההנהגה בלענינגראד ומהנהגתו כאן (בארה"ב אין ראיה (=משום חלישות גופו בתקופה זו) אבל בריגא הי' מקדש בישיבה והוסיף הרבי - שאולי אין זו הוראה לרבים.
ובהמלך במסיבו (ח"ב ע' ריז) כתב: "ביום שבת-קודש ויום-טוב נהג אדמו"ר מהוריי"צ לקדש לפעמים בישיבה ולפעמים בעמידה".
ולגבי מנהג הרבי בעניין זה ראה הליכות ומנהגי שבת קודש (שם ע' קיט) שגם ביום שבת קודש נהג לקדש בחדרו מעומד אלא שכאשר קידש בשעת ההתוועדות קידש בישיבה והתרומם בתחילת ברכת 'בורא פרי הגפן' (שלכאורה הנהגתו זו לשבת בשעת קידוש בשונה מהנהגתו לעמוד הוא בשביל שלא להטריח את הצבור ובמעשה מלך מביא ע' 108 הערה 28 בשם הריל"ג שפעם הרבי הסביר זאת בעצמו שהסיבה שהוא יושב זהו כדי שלא להטריח את הציבור).

מקורות

שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תקכז סעיף ז: אם בדעתו לשחוט מיום טוב לשבת בהמתו או שאר בעלי חיים שלו אף על פי שאינו שוחט בעצמו כיון שאם לא היה מניח עירוב תבשילין היה השוחט אסור לשחוט לצרכו לפיכך טוב שגם הוא יפרט היתר השחיטה בהנחת עירוב תבשילין שיאמר ולמישחט ולבשולי וכו' והשוחט הקבוע לרבים טוב שיאמר כן בכל ערב יום טוב שלפני השבת שמא יביאו לו לשחוט מיום טוב לשבת.

ומכל מקום אם לא אמר כן לא השוחט ולא מי ששוחט בשבילו אין זה מעכב כלל ומותר לשחוט לו לפי שהיתר השחיטה והפשט העור ומליחת הבשר נכלל במה שאמר ולבשולי שכל המלאכות שקודם הבישול נכללים בהיתר הבישול וכן כל המלאכות שקודם האפייה נכללים בהיתר האפייה והיתר הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים והכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד וכן שאר כל מלאכות אוכל נפש נכללים במה שאומר ולמעבד כל צרכנא ולא הצריכו לפרט רק האפייה והבישול לפי שהן עיקר של כל מלאכות האכילה וההטמנה והדלקת הנר לפי שאם לא היה מניח עירוב תבשילין היה יותר ראוי לאסור ההטמנה והדלקת הנר מיו"ט לשבת משאר כל המלאכות לפי שבשעת עשייתן ניכר שעושה שלא לצורך יום טוב שאין דרך האדם להטמין חמין לבו ביום אלא לצורך מחר וכן אין דרך בני האדם להדליק נר מבעוד יום אלא בערב שבת לצורך ליל שבת לפיכך כשמניח עירוב תבשילין צריך לפרט מלאכות אלו יותר משאר כל המלאכות שהן נכללים בו למעבד כל צרכנא.

ואם עבר או שכח ולא פרט אחת מארבע מלאכות אלו שהן האפייה והבישול וההטמנה והדלקת הנר יש אומרים שאותה המלאכה שלא הזכירה בפירוש אסור לו לעשותה מיו"ט לשבת לא הוא בעצמו ולא אדם אחר בשבילו והרי הוא לאותה מלאכה כמי שלא הניח כלל עירוב תבשילין ואם לא הזכיר שום אחת מארבע מלאכות הללו אף על פי שאמר ולמעבד כל צרכנא הרי הוא אסור בכל (הארבע) מלאכות ודינו (בהם) כמי שלא הניח עירוב תבשילין כלל.

אבל יש חולקין על זה ואומרים שלא הצריכו לפרט ולומר בדין יהא שרי כו' אלא למצוה מן המובחר אבל בדיעבד אפילו לא אמר כלום אלא שעשה תבשיל מיוחד לשם עירוב תבשילין או שנטל תבשיל שנתבשל כבר והפרישו לעשות בו עירוב תבשילין ולברך עליו ואח"כ שכח או הזיד ולא בירך עליו ולא אמר עליו כלום הרי עליו שם עירוב תבשילין ומותר לסמוך עליו לעשות כל המלאכות מיו"ט לשבת.

ולענין הלכה יש להחמיר בכל זה כסברא הראשונה וצריך להקנות קמחו ותבשילו לאחרים כמו שיתבאר או יחזור ויניח עירוב תבשילין כהלכתו בתנאי אם נזכר ביום טוב ראשון שחל להיות בחמישי כמו שיתבאר אבל בשעת הדחק כגון שלא נזכר עד ערב שבת ואין שם אחרים שיקנה להם קמחו ותבשילו יש לסמוך בכל זה על סברא האחרונה ואם נזכר בערב יום טוב קודם כניסת ליל יום טוב יחזור ויטול בידו את העירוב ואם עדיין לא בירך עליו יברך עליו ויאמר בדין יהא שרי כו' כהלכתו ואם כבר בירך עליו אלא שלא אמר עליו כלל בדין יהא שרי כו' או שאמר ודלג אחת מהמלאכות יאמר עליו בדין יהא שרי כו' כהלכתו אבל לא יברך עליו שהרי לסברא האחרונה כבר הניח עירוב כשר ואין כאן עוד מצוה שיברך עליה וספק ברכות להקל:

שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תקכז סעיף יח: אין צריך לזכות את העירוב אלא לאחרים דהיינו כל אנשי העיר שאינן אוכלין מעיסתו ומתבשילו אבל בני ביתו האוכלים מעיסתו ומתבשילו אין צריך לזכות להם והן מותרים לעשות כל מלאכת אוכל נפש מיו"ט לשבת ע"י עירובו של בעל הבית לפי שהן טפלים לבעל הבית ונגררים אחריו כיון שהן אוכלים מאכליו (אף על פי שאין אוכלים מתבשיל אחד מכל מקום כיון שהתבשיל שהן אוכלין הוא שלו הרי הן טפלין אצלו ויוצאים בעירובו) אבל אם אחד מבני הבית אינו אוכל מתבשילין של בעל הבית אלא בעל הבית נותן לו קמח ובשר והוא אופה ומבשל לעצמו או שמצוה לאחר לבשל לו (דכיון שבשעת האכילה כבר התבשיל הוא שלו שהרי כבר נתן לו הבעל הבית במתנה גמורה הקמח והבשר) הרי זה אינו טפל לבעל הבית וצריך עירוב בפני עצמו.

לפיכך יכול הבעל הבית לזכות על ידו את העירוב אפילו הוא בנו אם אינו קטן ואף על פי שלכתחלה אין לזכות ע"י בנו גדול האוכל משל אביו מכל מקום כיון שזה אוכל בפני עצמו וצריך ערוב תבשילין בפני עצמו א"כ צריך הוא לזכות בעירוב זה לעצמו אם עדיין לא הניח ערוב תבשילין ומתוך שזוכה בו לעצמו זוכה בו אף לאחרים וכן אם הוא נותן לאשתו קמח ובשר והיא אופה ומבשלת לעצמה ואינה אוכלת מתבשילין שלו יכול לזכות את העירוב על ידה לאחרים כיון שהיא צריכה עירוב לעצמה מתוך שהיא צריכה לזכות בו בשביל עצמה יכולה לזכות אף בשביל אחרים: