נושא: הלכה

דיני צום

אדם המעוניין להתרחץ במים בצום עשרה בטבת האם הדבר מותר?

בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם שארי דברים נאסרו בצום עשרה בטבת, או רק אכילה בלבד, ואם כן, האם על כל פנים ישנו עניין מצד חומרה והידור לפרוש משאר דברים של תענוג. ב) האם יהיה הבדל בין מצטער ללא מצטער אלא לצורך תענוג, וכן בין מתרחץ במים חמים או קרים וכדומה.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנ סעיף ב, שכל שלושת צומות אלו (שהן שבעה עשר בתמוז, שלשה בתשרי, ועשרה בטבת), חוץ מתשעה באב, אסורים רק באכילה ושתיה בלבד, ומותרים הם בשארי דברים שנאסרו ביום כיפור ותשעה באב, והם: רחיצה וסיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המטה, וכמו כן אף בנוגע לאכילה, אין צריך להפסיק בהם מבעוד יום את האכילה, אלא ניתן לאכול כל הלילה עד עלות השחר.
והטעם כתבו הפוסקים, כי הנה במסכת ראש השנה דף יח, הקשתה הגמרא שתי פסוקים זה על זה שבפסוק אחד כתוב בלשון צום, ובאחר בלשון ששון. ומתרצת שזה תלוי באיזה זמן ישראל נמצאים: בזמן שיש שלום כלומר, כאשר בית המקדש קיים הם לששון. ובזמן שאין שלום שאין בית המקדש קיים ויש גזרה חס ושלום אז הוא צום וחייבים להתענות. ובזמן שאין שלום דהיינו שאין בית המקדש קיים, אך גם אין גזירה. אז רצו מתענים, רצו אין מתענים - חוץ מתשעה באב שהוכפלו בו צרות. שחרב בו בית המקדש הראשון וגם השני באותו יום, שלכן אפילו אם אין גזירה, אם אין בית המקדש קיים חייבים להתענות.
ומכל מקום כתבו הראשונים שקבלו עליהם כל ישראל לנהוג להתענות גם בשלשה צומות הללו בכל אופן. והרי הן חובה על כל ישראל עד שיבנה בית המקדש (מחצית השקל).
ומאחר שבשעה שרצו וקבלו עליהם לצום בכל הארבע תענית האמורים, לא קבלו עליהם שיהיו בחומר תענית ציבור כמו תשעה באב לעניין איסורי רחיצה ונעילת הסנדל ותשמיש המיטה, וזאת מפני שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בצער זה.
ואמנם כתב המשנה ברורה, שבעל נפש יחמיר בכל תעניות אלו - כמו בתשעה באב, לעניין רחיצה ותשמיש המיטה וכן להפסיק מבעוד יום. אלא שאם חל בליל הצום - ליל טבילה, אזי יקיים עונתו ולא יפרוש מצד חומרה בלבד. (וכן כשחל ליל טבילה במוצאי התענית, מותרת החפיפה והרחיצה כרגיל מבעוד יום - ביום התענית).
וכמו כן גם לגבי נעילת הסנדל לא יחמיר, משום חוכא וטלולה, שלא ילגלגו עליו הבריות. וכן אם חל עשרה בטבת בערב שבת אין לו להחמיר ברחיצה בחמין מפני כבוד השבת.
והנה בפרי מגדים משבצות זהב סימן רטן א', הביא את דברי המגן אברהם בשם שני לוחות הברית, שכל בעל נפש יחמיר בצומו אלו כמו בתשעה באב מלבד חליצת המנעל. וכתב שמכל מקום רחיצה האסורה, זהו דוקא רחיצה במים חמים, אבל רחיצה במים קרים יש לומר שאין מקום להחמיר כלל בשלשות הצומות, והוא הדין לרחוץ את פניו ידיו ורגליו אפילו במים חמים.
וכתבו הפוסקים שכמו כן יש להתיר טבילה במקוה בבוקר לפני התפלה אף במים חמים, והנה בביאור הלכה לקמן סימן תקנא סעיף ב' דיבור המתחיל מראש חודש מביא בשם הפרי מגדים, שאפשר שיש להחמיר בשבעה עשר בתמוז ועשרה בטבת, כמו מראש חודש אב עד התענית, ובהכרח לומר שאין כוונתו לפסוק כן להחמיר בכל ענין, שהרי כאן התיר הפרי מגדים רחיצה במים קרים בימי התענית, והרי בתשעת הימים אסור לרחוץ אף במים קרים. אלא בהכרח שכוונתו לחומרה בלבד - במקום שיש אפשרות. וכן מדוקדק בלשון הפרי מגדים אשל אברהם סימן קטן י', ששבעה עשר בתמוז ועשרה בטבת יש להחמיר אם אפשר כמו מראש חודש עד התענית.
ולפי זה יש להחמיר שלא ללכת לבריכה או לים בליל וביום הצום, שאף אם נחשיב זאת כמו אם האדם רוחץ במים קרים, מכל מקום מאחר ומדובר ברחיצה שהיא לתענוג בלבד, אזי יש להחמיר וכדברי הביאור הלכה בשם הפרי מגדים, וכן כל כיוצא בזה. וכן כתב להלכה לאסור הליכה לבריכה בימי הצומות בשאלות ותשובות באר משה חלק ג' סימן עז.
העולה מהאמור: מעיקר הדין מותר לרחוץ בצום עשרה בטבת כל הגוף במים חמים כרגיל, ובעל נפש יחמיר שלא לרחוץ כל גופו במים חמים. (אך גם בעל נפש - יכול לטבול במקוה אם רגיל בכך ואינו צריך להחמיר).

מקורות

שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תקכז סעיף ז: אם בדעתו לשחוט מיום טוב לשבת בהמתו או שאר בעלי חיים שלו אף על פי שאינו שוחט בעצמו כיון שאם לא היה מניח עירוב תבשילין היה השוחט אסור לשחוט לצרכו לפיכך טוב שגם הוא יפרט היתר השחיטה בהנחת עירוב תבשילין שיאמר ולמישחט ולבשולי וכו' והשוחט הקבוע לרבים טוב שיאמר כן בכל ערב יום טוב שלפני השבת שמא יביאו לו לשחוט מיום טוב לשבת.

ומכל מקום אם לא אמר כן לא השוחט ולא מי ששוחט בשבילו אין זה מעכב כלל ומותר לשחוט לו לפי שהיתר השחיטה והפשט העור ומליחת הבשר נכלל במה שאמר ולבשולי שכל המלאכות שקודם הבישול נכללים בהיתר הבישול וכן כל המלאכות שקודם האפייה נכללים בהיתר האפייה והיתר הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים והכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד וכן שאר כל מלאכות אוכל נפש נכללים במה שאומר ולמעבד כל צרכנא ולא הצריכו לפרט רק האפייה והבישול לפי שהן עיקר של כל מלאכות האכילה וההטמנה והדלקת הנר לפי שאם לא היה מניח עירוב תבשילין היה יותר ראוי לאסור ההטמנה והדלקת הנר מיו"ט לשבת משאר כל המלאכות לפי שבשעת עשייתן ניכר שעושה שלא לצורך יום טוב שאין דרך האדם להטמין חמין לבו ביום אלא לצורך מחר וכן אין דרך בני האדם להדליק נר מבעוד יום אלא בערב שבת לצורך ליל שבת לפיכך כשמניח עירוב תבשילין צריך לפרט מלאכות אלו יותר משאר כל המלאכות שהן נכללים בו למעבד כל צרכנא.

ואם עבר או שכח ולא פרט אחת מארבע מלאכות אלו שהן האפייה והבישול וההטמנה והדלקת הנר יש אומרים שאותה המלאכה שלא הזכירה בפירוש אסור לו לעשותה מיו"ט לשבת לא הוא בעצמו ולא אדם אחר בשבילו והרי הוא לאותה מלאכה כמי שלא הניח כלל עירוב תבשילין ואם לא הזכיר שום אחת מארבע מלאכות הללו אף על פי שאמר ולמעבד כל צרכנא הרי הוא אסור בכל (הארבע) מלאכות ודינו (בהם) כמי שלא הניח עירוב תבשילין כלל.

אבל יש חולקין על זה ואומרים שלא הצריכו לפרט ולומר בדין יהא שרי כו' אלא למצוה מן המובחר אבל בדיעבד אפילו לא אמר כלום אלא שעשה תבשיל מיוחד לשם עירוב תבשילין או שנטל תבשיל שנתבשל כבר והפרישו לעשות בו עירוב תבשילין ולברך עליו ואח"כ שכח או הזיד ולא בירך עליו ולא אמר עליו כלום הרי עליו שם עירוב תבשילין ומותר לסמוך עליו לעשות כל המלאכות מיו"ט לשבת.

ולענין הלכה יש להחמיר בכל זה כסברא הראשונה וצריך להקנות קמחו ותבשילו לאחרים כמו שיתבאר או יחזור ויניח עירוב תבשילין כהלכתו בתנאי אם נזכר ביום טוב ראשון שחל להיות בחמישי כמו שיתבאר אבל בשעת הדחק כגון שלא נזכר עד ערב שבת ואין שם אחרים שיקנה להם קמחו ותבשילו יש לסמוך בכל זה על סברא האחרונה ואם נזכר בערב יום טוב קודם כניסת ליל יום טוב יחזור ויטול בידו את העירוב ואם עדיין לא בירך עליו יברך עליו ויאמר בדין יהא שרי כו' כהלכתו ואם כבר בירך עליו אלא שלא אמר עליו כלל בדין יהא שרי כו' או שאמר ודלג אחת מהמלאכות יאמר עליו בדין יהא שרי כו' כהלכתו אבל לא יברך עליו שהרי לסברא האחרונה כבר הניח עירוב כשר ואין כאן עוד מצוה שיברך עליה וספק ברכות להקל:

שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תקכז סעיף יח: אין צריך לזכות את העירוב אלא לאחרים דהיינו כל אנשי העיר שאינן אוכלין מעיסתו ומתבשילו אבל בני ביתו האוכלים מעיסתו ומתבשילו אין צריך לזכות להם והן מותרים לעשות כל מלאכת אוכל נפש מיו"ט לשבת ע"י עירובו של בעל הבית לפי שהן טפלים לבעל הבית ונגררים אחריו כיון שהן אוכלים מאכליו (אף על פי שאין אוכלים מתבשיל אחד מכל מקום כיון שהתבשיל שהן אוכלין הוא שלו הרי הן טפלין אצלו ויוצאים בעירובו) אבל אם אחד מבני הבית אינו אוכל מתבשילין של בעל הבית אלא בעל הבית נותן לו קמח ובשר והוא אופה ומבשל לעצמו או שמצוה לאחר לבשל לו (דכיון שבשעת האכילה כבר התבשיל הוא שלו שהרי כבר נתן לו הבעל הבית במתנה גמורה הקמח והבשר) הרי זה אינו טפל לבעל הבית וצריך עירוב בפני עצמו.

לפיכך יכול הבעל הבית לזכות על ידו את העירוב אפילו הוא בנו אם אינו קטן ואף על פי שלכתחלה אין לזכות ע"י בנו גדול האוכל משל אביו מכל מקום כיון שזה אוכל בפני עצמו וצריך ערוב תבשילין בפני עצמו א"כ צריך הוא לזכות בעירוב זה לעצמו אם עדיין לא הניח ערוב תבשילין ומתוך שזוכה בו לעצמו זוכה בו אף לאחרים וכן אם הוא נותן לאשתו קמח ובשר והיא אופה ומבשלת לעצמה ואינה אוכלת מתבשילין שלו יכול לזכות את העירוב על ידה לאחרים כיון שהיא צריכה עירוב לעצמה מתוך שהיא צריכה לזכות בו בשביל עצמה יכולה לזכות אף בשביל אחרים: