נושא: הלכה

דיני ייחוד

האם ישנה בעיה של איסור יחוד עם גיסה (אחות האשה), כאשר ישנם ילדים בבית שחלקם בגילאי חמש ושש שנים?

בכדי לענות על שאלה זו לדון בפרטים הבאים: א) מה מקור איסור יחוד ומה טעמו, והאם יש הבדל בזה בין אם מדובר ביחוד לבד או שישנם גם ילדים. ב) אם ילדים מועילים בזה, האם יש הבדל בין אם הם ישנים או ערים וכן אם מדובר ביום או בלילה.
ראשית יש להביא מה שמובא בשולחן ערוך אבן העזר הלכות אישות סימן כב סעיף א, שאסור להתייחד עם ערווה מהעריות, בין זקנה בין ילדה, שדבר זה גורם לגילוי עריות, אמנם האם עם בנה והאב עם בתו והבעל עם אשתו נדה – מותרים ביחוד. וחתן שאשתו נעשית נדה קודם שבעל אותה, אסור להתייחד עמה, אלא היא ישנה בין הנשים והוא ישן בין האנשים. ואם בא עליה ביאה ראשונה ואחר כך נטמאת, מותר להתייחד עמה
ולרוב הפוסקים יחוד עם אשת איש אסור מן התורה.
והנה מה שכתב בשולחן ערוך, ומקורו מהרמב"ם בפרק כב מהלכות איסורי ביאה בהלכה א', שאסור להתייחד עם הערוה מן העריות בין זקנה בין ילדה מאחר ודבר זה גורם לגילוי ערוה, אין הכוונה שהאיסור משום הרחקה שלא יבוא לידי איסור ערוה, ואם כן אינו איסור עצמי. אלא כיון שקירוב זה גורם לגילוי ערוה, אם כן אסרה התורה באיסור עצמי, ונחשב בכלל לא תקרבו לגלות ערוה.
וכן כתב בספר מצוות גדול בלאוין קכו, שאסור להתייחד עם ערוה מפני שהיא קורבה המביאה לידי גילוי ערוה, וכן כתב בתחילת דבריו שמטעם זה של איסור קורבה אסור להתייחד עם העריות, שהרי דברים האלו מביאים לידי גילוי ערוה, וכן כתב בחידושי המאירי במסכת קידושין דף פ', שהיחוד בלא מפתח מביא לגילוי ערוה, והיינו שהתורה אסרה את הקירוב עצמו, כיון שהקירוב הזה מביא לידי גילוי ערוה. אך לאמיתו של דבר מובנת גם כן משיטת הרמב"ם שהתורה, ירדה לדעת האדם שעל ידי היחוד יבואו לידי מצב של קירוב הדעת, עד שסופו של דבר יבואו פעם אחרת לידי גילוי עריות.
וכעין זה כתב הרמב"ם בספר המצות מצוה שנב, שהזהירה התורה מלהתקרב אל אחת מהעריות האלו ואפילו בלא ביאה, כגון חיבוק ונישוק והדומה להם מן הפעולות הזרות, וזהו שכתבה באזהרה - איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה, וכאילו אמר שלא תקרבו שום קירוב שיביא לגלות ערוה. וכן כתב בשאלות ותשובות חבלים בנעימים שם, שאיסור יחוד הוא אפילו אם אינו מכוין לשום דבר אסור, כי אין האיסור תלוי במחשבה. ויוצא מכך שאם הוא בכלל איסור 'לא תקרב', הרי שהיחוד הוא בכלל העריות, ונוהג בו דין יהרג ולא יעבור, ורק אם הוא איסור שונה ונפרד, אפשר שאינו בכלל עריות.
והנה בחינוך מצוה קפח כתב, שבכלל לאו של לא תקרבו הוא, שאסור להתייחד עם כל העריות, ובספר דבר הלכה סימן א' אות א' כתב, שאי אפשר לומר שכוונת החינוך שביחוד יש לאו של לא תקרבו, שהרי בסוף דבריו מסיק שהלאו מהתורה הוא רק היכן שנהנה בקירוב בשר ממש. ויש לדחות ולומר, שבאמת מודה החינוך שאסור מהתורה, אלא שאי אפשר ללקות על היחוד, מאחר ונחשב לאו שאין בו מעשה.
ועוד יש לומר בכוונת החינוך שרק בקירוב לוקה, שכוונתו היא בקירוב באופן שאין איסור יחוד, כגון שבעלה בעיר, או בפתח פתוח לרשות הרבים וכדומה, אבל גם הוא מודה שיחוד שאסור מן התורה אזי גם בלי קירוב אסור, כי עצם מעשה היחוד נחשב כמעשה קורבה, וכמו מעשה הנישואין ממש שדרים בחדר אחד, לכן אפילו בלי נגיעה אסור משום לא תקרבו. ויש לדמות זאת למה שמבואר בסנהדרין דף עה על אותו אדם שעלה בלבו אהבה על אשה, ואמרו חכמים ימות ואל תעמוד ערומה לפניו, כי לעמוד ערומה הוא כמעשה קורבה ממש.
והנה מדברי רמ"א בסימן קצב סעיף ד' מובן, שקטן מועיל לדין שומר כאשר הוא יודע טעם ביאה ואינו מוסר עצמו לביאה, ואם הוא בלילה אזי צריך שני ילדים כשומר ליחוד. ומגיל חמש או שש שנים, מועיל הקטן להיות שומר, כמבואר בנטעי גבריאל פרק כז, ומעיקר הדין מועילים הם להיות כשומרים אף כאשר הם ישנים, ויש מחמירים שהם צריכים להיות ערים.
העולה מן האמור: איסור יחוד קיים גם עם הגיסה, אמנם ילדים בגילאי חמש ושש מועילים להיות כשומר להציל מאיסור זה, וצריכים להיות ערים (בפרט אם אפשר לנעול חדר אחד עם מפתח), וביום אפילו אחד מועיל כשומר, ובלילה צריך שניים.

מקורות

שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תקכז סעיף ז: אם בדעתו לשחוט מיום טוב לשבת בהמתו או שאר בעלי חיים שלו אף על פי שאינו שוחט בעצמו כיון שאם לא היה מניח עירוב תבשילין היה השוחט אסור לשחוט לצרכו לפיכך טוב שגם הוא יפרט היתר השחיטה בהנחת עירוב תבשילין שיאמר ולמישחט ולבשולי וכו' והשוחט הקבוע לרבים טוב שיאמר כן בכל ערב יום טוב שלפני השבת שמא יביאו לו לשחוט מיום טוב לשבת.

ומכל מקום אם לא אמר כן לא השוחט ולא מי ששוחט בשבילו אין זה מעכב כלל ומותר לשחוט לו לפי שהיתר השחיטה והפשט העור ומליחת הבשר נכלל במה שאמר ולבשולי שכל המלאכות שקודם הבישול נכללים בהיתר הבישול וכן כל המלאכות שקודם האפייה נכללים בהיתר האפייה והיתר הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים והכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד וכן שאר כל מלאכות אוכל נפש נכללים במה שאומר ולמעבד כל צרכנא ולא הצריכו לפרט רק האפייה והבישול לפי שהן עיקר של כל מלאכות האכילה וההטמנה והדלקת הנר לפי שאם לא היה מניח עירוב תבשילין היה יותר ראוי לאסור ההטמנה והדלקת הנר מיו"ט לשבת משאר כל המלאכות לפי שבשעת עשייתן ניכר שעושה שלא לצורך יום טוב שאין דרך האדם להטמין חמין לבו ביום אלא לצורך מחר וכן אין דרך בני האדם להדליק נר מבעוד יום אלא בערב שבת לצורך ליל שבת לפיכך כשמניח עירוב תבשילין צריך לפרט מלאכות אלו יותר משאר כל המלאכות שהן נכללים בו למעבד כל צרכנא.

ואם עבר או שכח ולא פרט אחת מארבע מלאכות אלו שהן האפייה והבישול וההטמנה והדלקת הנר יש אומרים שאותה המלאכה שלא הזכירה בפירוש אסור לו לעשותה מיו"ט לשבת לא הוא בעצמו ולא אדם אחר בשבילו והרי הוא לאותה מלאכה כמי שלא הניח כלל עירוב תבשילין ואם לא הזכיר שום אחת מארבע מלאכות הללו אף על פי שאמר ולמעבד כל צרכנא הרי הוא אסור בכל (הארבע) מלאכות ודינו (בהם) כמי שלא הניח עירוב תבשילין כלל.

אבל יש חולקין על זה ואומרים שלא הצריכו לפרט ולומר בדין יהא שרי כו' אלא למצוה מן המובחר אבל בדיעבד אפילו לא אמר כלום אלא שעשה תבשיל מיוחד לשם עירוב תבשילין או שנטל תבשיל שנתבשל כבר והפרישו לעשות בו עירוב תבשילין ולברך עליו ואח"כ שכח או הזיד ולא בירך עליו ולא אמר עליו כלום הרי עליו שם עירוב תבשילין ומותר לסמוך עליו לעשות כל המלאכות מיו"ט לשבת.

ולענין הלכה יש להחמיר בכל זה כסברא הראשונה וצריך להקנות קמחו ותבשילו לאחרים כמו שיתבאר או יחזור ויניח עירוב תבשילין כהלכתו בתנאי אם נזכר ביום טוב ראשון שחל להיות בחמישי כמו שיתבאר אבל בשעת הדחק כגון שלא נזכר עד ערב שבת ואין שם אחרים שיקנה להם קמחו ותבשילו יש לסמוך בכל זה על סברא האחרונה ואם נזכר בערב יום טוב קודם כניסת ליל יום טוב יחזור ויטול בידו את העירוב ואם עדיין לא בירך עליו יברך עליו ויאמר בדין יהא שרי כו' כהלכתו ואם כבר בירך עליו אלא שלא אמר עליו כלל בדין יהא שרי כו' או שאמר ודלג אחת מהמלאכות יאמר עליו בדין יהא שרי כו' כהלכתו אבל לא יברך עליו שהרי לסברא האחרונה כבר הניח עירוב כשר ואין כאן עוד מצוה שיברך עליה וספק ברכות להקל:

שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תקכז סעיף יח: אין צריך לזכות את העירוב אלא לאחרים דהיינו כל אנשי העיר שאינן אוכלין מעיסתו ומתבשילו אבל בני ביתו האוכלים מעיסתו ומתבשילו אין צריך לזכות להם והן מותרים לעשות כל מלאכת אוכל נפש מיו"ט לשבת ע"י עירובו של בעל הבית לפי שהן טפלים לבעל הבית ונגררים אחריו כיון שהן אוכלים מאכליו (אף על פי שאין אוכלים מתבשיל אחד מכל מקום כיון שהתבשיל שהן אוכלין הוא שלו הרי הן טפלין אצלו ויוצאים בעירובו) אבל אם אחד מבני הבית אינו אוכל מתבשילין של בעל הבית אלא בעל הבית נותן לו קמח ובשר והוא אופה ומבשל לעצמו או שמצוה לאחר לבשל לו (דכיון שבשעת האכילה כבר התבשיל הוא שלו שהרי כבר נתן לו הבעל הבית במתנה גמורה הקמח והבשר) הרי זה אינו טפל לבעל הבית וצריך עירוב בפני עצמו.

לפיכך יכול הבעל הבית לזכות על ידו את העירוב אפילו הוא בנו אם אינו קטן ואף על פי שלכתחלה אין לזכות ע"י בנו גדול האוכל משל אביו מכל מקום כיון שזה אוכל בפני עצמו וצריך ערוב תבשילין בפני עצמו א"כ צריך הוא לזכות בעירוב זה לעצמו אם עדיין לא הניח ערוב תבשילין ומתוך שזוכה בו לעצמו זוכה בו אף לאחרים וכן אם הוא נותן לאשתו קמח ובשר והיא אופה ומבשלת לעצמה ואינה אוכלת מתבשילין שלו יכול לזכות את העירוב על ידה לאחרים כיון שהיא צריכה עירוב לעצמה מתוך שהיא צריכה לזכות בו בשביל עצמה יכולה לזכות אף בשביל אחרים: