fbpx

בריתו של אברהם אבינו

תאריך העלאה: 15.06.2020 – 01:57

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

איפה אפשר למצוא את ביאורי החסידות על כך שאברהם אבינו – שקיים את כל התורה והמצוות עוד לפני מ"ת – עשה ברית מילה רק בערוב ימיו ולא קודם לכן?

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
עניין זה מוגדר ע"י הרבי כ"ענין ששקלו וטרו בו רבים" , ולהלן יובא תמצית ביאורי הרבי מלוקטים מכמה שיחות וביאורים. על כל ביאור, נקודה והוספה מצויין במראי מקומות המקור שממנו הוא נלקח, וכשתעיין במקורות, תמצא אור כי טוב.
לא מל אברהם את עצמו עד ציווי ה' אליו, למרות שקיים את כל התורה עד שלא ניתנה, ואפי' מצוות דרבנן, נאמרו כמה ביאורים:
א. המצוות שקיימו האבות, אף שנעשו באמצעות חפצים גשמיים – לא היתה בהן כל השפעה על הגשמי עצמו, והוא נשאר בחומריותו כמקודם. והטעם לכך, משום שקיום המצוות היה בכוח עצמם.
ואילו קיום המצוות לאחר מתן תורה – עושה את הגשמי עצמו לקדוש. ולכן חלה עליו קדושה אף לאחר שנעשתה מצוותו.
החידוש במצות מילה שהיא הופכת את הגשמי לקדוש, וקדושת המצוות שורה בה גם לאחר קיומה, בדומה למצוות שלאחר מתן תורה.
ולזאת המתין אברהם אבינו בקיום מצות מילה עד שנצטווה מהקב"ה לעשותה, משום שמצוה זו היתה שונה בתכלית מהאחרות, והיה צורך בנתינת כוח מלמעלה . ממצוה זו ניתן הכוח לשאר המצוות שלאחר מ"ת .
ב. על ידי ברית מילה נעשה קשר נצחי בין הנימול ובין הקב"ה, כביכול.
בכריתת ברית בין שני אנשים – היות ואצל נברא ייתכנו שינויים – יתכן שגם הברית תתבטל לאחר מכן; אך כאשר הקב"ה עושה "ברית" הרי זו "ברית עולם", ולא יתכן בה כל שינוי.
ועל כן לא מל קודם שהקב"ה ציווהו על כך, משום שנברא, להיותו בר שינוי, אינו יכול לפעול בכוח עצמו עניין הקיים לעולם, "ברית עולם", ברית נצחית; דבר זה יכול להיות נפעל רק בכוח הבורא המצווה (ונותן את הכוח) אשר "והיתה בריתי.. לברית עולם ".
ג. קבלת האבות לשמור על המצוות, הייתה חומרה והידור שקיבלו על עצמם. ומובן, שקיום מצוה שלא נצטוו עליה, לא יכול להיות בסתירה למצווה שנצטוו. וברור, שבמקרה שסותרים הדברים, הם לא קיימו את המצוה שלא נצטוו עליה .
ולכן לא מל קודם שנצטווה, מאחר שהברית קשורה עם איסור שפיכות דמים, למרות שאין הדבר גורם להיפך החיים. ובמיוחד, שזה יכול להביא לידי מחלה, ולידי סכנה. ואילו לאחר שנצטווה – נדחה האיסור של שפיכת הדמים .
ד. מכיוון שלא היה ציווי על המילה הרי לא היה במציאות של התורה כל המושג של דבר שהוא ערלה, לכן גם לא הייתה קיימת מציאות של מילת הערלה, אלא היה זה כחותך בעלמא . ובמיוחד, שלו היה מל לפני שהיה בכלל עניין של ערלה, היה מתבטל בעקבות זאת הקיום של מצות מילת הערלה לאחר שנצטווה מהקב"ה .
ומכל מקום גם לאחר שנצטווה, אף שהי' ע"ז ציווי דהיינו (גם) נתינת כוח מלמעלה, כיון שהי' לפני ביטול הגזירה דעליונים לא ירדו לתחתונים, לא הי' בקיומה קודם מ"ת אותו התוקף של המצוות שלאחרי מ"ת, שנצטוינו ע"י "אנכי ה' אלקיך", "אנכי מי שאנכי ".
אצל אברהם ניתנה מצוות מילה רק לאחר שהכין עצמו לכך, ע"י עבודתו הקודמת עד שמלאו לו צ"ט שנה, עד לשלימות הנעלית ביותר האפשרית אצל נברא – ורק אחר כך ניתנה לו (מלמעלה) מצות מילה, שעל ידה נעשה "תמים ".
ואעפ"כ לא היתה עבודתו הקודמת בבחינת כלי לברית, עילה וגרם לברית, משום שברית נצחית היא רק בחיק הבורא, ואין ביכולת הנברא ("כל הווה נפסד") לפעול בדבר שכזה, אלא עבודתו היתה רק עניין של הכנה לברית – ע"י שעשה עבודתו בשלימות, עד כמה שנברא יכול לעשות בתור נברא, נתן לו אחר כך הקב"ה מתנה מלמעלה שתהיה לו "ברית עולם".
ועם כל זאת, מכיון שהדבר בא לאחר הקדמת העבודה של אברהם – הרי בקיום מצות מילה על ידו היתה "מעורבת" העבודה שלו, עד שגם עצם מצות מילה היתה כרוכה בהחלטתו "שהוא צריך למול את עצמו ", ולא היה מודגש וניכר בגלוי כיצד הברית מגיעה לגמרי מלמעלה.
משא"כ אצל יצחק, שנימול לשמונה, היה גלוי כיצד העניין של ברית מילה הוא לגמרי מצד הקב"ה .

מקורות

לקו"ש ח"י מקץ ב ס"ד.

לקו"ש ח"א חיי שרה סט"ז.


מכיוון שמעשי האבות הם נתינת כוח לבנים, היה צריך שלפחות מצוה אחת של האבות תהא בדומה לגמרי למצוות שלאחר מתן תורה, שהיא תיתן את הכוח לשאר המצוות; המצוה המתאימה ביותר היא ברית מילה, שהיא מצטיינת ביצירת קדושה בתוך הגשמיות. המצוה היא לפעול באבר עצמו, ולא רק שהאבר הוא אמצעי לקיום המצווה, וכן אינה רק בשעת הקיום אלא היא נמשכת באופן תמידי כל חייו של האדם. ומכיון שעניינים אלו היו גם לפני מ"ת, לכן נבחרה מצוה זו דוקא (לקו"ש ח"ג לך לך ס"א – ג).


לקו"ש חכ"ה וירא ג ס"ב. ובסגנון אחר: במקרה זה, מחייב קיום התורה לא לפעול לפי ההידור והחומרה.

לקו"ש ח"ה ויצא ב ס"ד. שם ח"י מקץ ב ס"ד – ז.

ואף שאת שאר המצוות, כמצה, קיים אברהם, הרי: א) המציאות של אכילת מצוה היתה קיימת, כמו בהכנסת אורחים, ומצוות הצדקה שהיתה גם אז. ב) במילת הערלה, הי' פוגע אברהם באפשרותו לחתכה אחר כך כמצווה וכבפנים.

וע"ד מה שהובא בריב"א ס"פ לך בשם הרי"ף.

אף שהיה יכול להטיף דם ברית הרי מ"מ היה חסר עניין עיקרי – העברת הערלה (לקו"ש יתרו חט"ז ג ס"ח, הע' 29).

יתרו כ, ב.

דלא אתפס בשם ולא אתרמיז בשום אות וקוצא כו (לקו"ת פינחס פ, ב).

ראה בכ"ז לקו"ש ח"ה ע' 88 ואילך. וש"נ (לקו"ש חל"ה לך לך ב ס"ה).

לך יז, א ובפרש"י שם (מב"ר רפמ"ו). וראה נדרים (לב, א).


ע"ד "אי לאו דעביד נייחא לנפשיה לא יהיב ליה מתנתא" (כן הובא בכ"מ. וראה גיטין נ, ב. ב"ב קנו, רע"א. וראה גם מגילה כו, ב. ב"מ טז, א) [=אילולא היה גורם לו נחת רוח לא היה נותן לו מתנה], ה"נייחא לנפשיה" אינו תשלום עבור המתנה ובוודאי לא דבר שמכריח לתת לו את המתנה; אבל מאידך, ניתנת המתנה דוקא כאשר קיים "עביד נייחא לנפשיה".


"היום יום" ט' חשון. והיינו שקיום מצות מילה דאברהם הי' לא רק בקב"ע לבד, כ"א שגם מצד שכלו הוא, "החליט" שצריך למול את עצמו (ומצד החלטתו זכה ל"וירא אליו ה'" – היום יום שם) (הע' 28).


לקו"ש חכ"ה וירא ג ס"ב – ד


דילוג לתוכן