Ask The Rabbi

נושא: תפילה

אני לא אוהבת את עצמי!

שלום, אני בת 18. לומדת במוסד חרדי. אני מקווה שזה בסדר שאני מבקשת ייעוץ, אבל אני פשוט משתגעת, יש לי תמיד מחשבות בראש, מחשבות על מה יש לי לעשות, על איזה מידות לעבוד, וכן מסתובבות מחשבות מהעבר (אני חוזרת בתשובה), זבל שנחשפתי. אני מנסה להביא את עצמי לידי שלווה, אבל זה לעולם לא קורא, הביקורת העצמית שלי הורגת אותי, אני לא מאמינה בעצמי, יש לי רגשי נחיתות וחוסר ביטחון עצמי, אני חיה בהצגה ואני לא משקפת את מי שאני באמת, כי אולי אני פשוט לא אוהבת את מי שאני, לעולם איני נותנת לעצמי לנוח, בשנה שעברה עשיתי מהפך, מבחינה דתית, השתנתי לגמרי, ובמקום לנוח ולהתבסס אני מחפשת מה עוד ולא נותנת לעצמי מנוח. אני מתפרקת. אולי זה גיל ההתבגרות,  לא יודעת.. אבל המצב שלי קיצוני, אני נכנסת לדיכאונות שאני לא עומדת בשאיפות של עצמי, והם לא אפשריות, אז אני מנסה לקרוא וללמוד, והכל כ"כ יפה בתיאוריה, לא מצליחה, מנסה להקל עם עצמי ולהגיד לעצמי לאט, תזרמי קצת, אבל אני תמיד נשארת כבדה וחושבת, איך גורמים לראש לנוח, להרגע, איך להגיע לשלוות נפש? תודה רבה, בבקשה עיזרו לי, תודה. 

קצת קשה לתת יעוץ פרטני על סמך מה שכתבת בלבד, ובכל זאת באופן כללי על כל פנים: אין ספק שהצעד שעשית, של חזרה בתשובה, יש לו ערך עצום, בעצם זה ששנית את אורח חייך ועשית מהפך כהגדרתך. יחד עם זאת, חשוב לזכור, שהקב"ה רוצה מאיתנו שינוי לא רק במעשים אלא גם במחשבות, והמקום של מנוחת נפש אמיתית שלווה ושמחה זה מאוד מאוד חשוב שצריך להגיע אליו. מוסבר בחסידות, כי יש יש שתי סוגים של הערכה עצמית. יש הערכה עצמית של נפש בהמית ויש הערכה עצמית של נפש אלקית. ההבדל בניהם בקצרה הוא, שהערכה עצמית של נפש בהמית היא מותנת תמיד בדברים חיצוניים. מה אחרים חושבים עליך. איך אני נתפסת בעיני הסביבה. האם אני מגיעה להשגים וליעדים שהצבתי לעצמי וכדומה. כיון שהנפש הבהמית היא קליפה במהותה. שקליפה זה משהו חיצוני, הרי גם התחושות שלה עם עצמה, תהיה תמיד מותנת בדברים חיצוניים. כמובן שזה משתנה בעולם בו האדם נמצא. בעולם לא דתי זה יכול להיות, הצלחה בלימודים חברה, קריירה וכדומה, ובעולם של קדושה זה יכול להיות הצלחה בדברים אחרים, אבל תמיד יש התניה של הסביבה, או השגים חיצוניים. הערכה עצמית של נפש אלקית, היא הערכה עצמית שלא מותנת במשהו חיצוני. הנפש האלקית מעריכה את עצמה, איך שהקב"ה מעריך אותה. וכמו שה' אוהב אותנו ללא שום תנאים, כך הנפש האלקית מרגישה בתוכה שהיא לא זקוקה לאישור של אף אחד ולא זקוקה להגיע להשגים כאלו ואחרים, אלא עצם היותה, נשמה אלקית, חלק מה', בריאה של ה', זה הדבר בעל הערך הכי עצום והכי גדול שיש לנו. התיאור שאת מתארת, מאוד מתאים להערכה העצמית החיצונית. כאילו כל הזמן זקוקים לאישור של מישהו, או לאישור גם של עצמי, של השגים וכו'. את צריכה לחזק בעצמך את המחשבות שאומרות, ה' אוהב אותי ללא תנאי. יש בי שלימות פנימית וערך עצמי שלא תלויים באישור של אף גורם, כולל לא יעדים ודברים שאני מציבה כלפי עצמי. גם אם לפעמים יש קשיים ומחשבות טורדות, צריך לזכור את מה שמוסבר בתניא, שה' אוהב אותנו דוקא בגלל שלפעמים קשה לנו. הוא מעריך את הקשיים שלנו ואת ההתמודדות שיש לנו, ויש לו אהבה אין סופית אלינו. ולכן גם אנחנו צריכים לאהוב את עצמינו ללא תנאי. ככל שתנסי לחשוב בכיוון הזה, המחשבות המפריעות ותחושת הלחץ ילכו ויפחתו ובעז"ה תגיעי יותר למנוחת הנפש. בהצלחה רבה

מקורות

ראה בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן פט סעיף א: תפלת השחר זמנה מתחיל מעלות השחר אלא שלכתחלה מצוה להתחיל עם נץ החמה דהיינו אחר יציאתה ולא קודם לכן משום שנאמר יראוך עם שמש וגו' וראוי ליזהר בזה בימי הסליחות שרגילין להקדים קודם נץ החמה ואינו נכון אבל בדיעבד אם עבר והתפלל משעלה עמוד השחר יצא ואף לכתחלה יכול לעשות כן בשעת הדחק כמו שיתבאר.


ונמשך זמנה עד סוף שליש היום שצריך לגמור התפלה קודם שיעבור שליש היום בין שהיום ארוך בין שהיום קצר כגון אם היום ארוך י"ח שעות מעלות השחר עד צאת הכוכבים שליש היום הוא ו' שעות משעלה עמוד השחר ואם הוא ט' שעות שלישיתו הוא ג' שעות ולכן צריך ליזהר בחורף להשכים להתפלל בענין שיגמרו תפלת י"ח קודם שליש היום אף על פי שכבר קראו קריאת שמע בעונתה קודם התפלה כמו שנתבאר בסי' מ"ו.


ואם טעה או עבר ולא התפלל עד אחר שליש היום עד חצות יצא ידי חובת תפלה אבל לא יצא ידי חובת תפלה בזמנה ומכל מקום אין צריך להתפלל במנחה שתים לפי שגם בתשלומין שבמנחה אין לו שכר תפלה בזמנה:


ובסימן קיא סעיף א: (אף על פי שקריאת שמע וברכותיה מצוה בפני עצמה ותפלה מצוה בפני עצמה) צריך לסמוך ברכת גאולה לתפלה ולא יפסיק ביניהם אפילו באמן אחר גאל ישראל ולא בשום פסוק שנוהגין לומר קודם תפלת י"ח כגון פסוק כי שם ה' אקרא ודומיו חוץ מפסוק אדני שפתי תפתח שהוא חובה מתקנת חכמים ואינו חשוב הפסק שכיון שקבעוהו חכמים בתפלה נעשה מכלל התפלה וכתפלה ארוכה היא וי"א שמותר לענות אמן אחר גאל ישראל וכן נוהגין כמו שנתבאר בסי' ס"ו.


ובסעיף ד: אם עד שלא קרא קריאת שמע וברכותיה מצא צבור שמתפללין לא יתפלל עמהם תחלה ולקרות אח"כ קריאת שמע וברכותיה כמו שעושים בפסוקי דזמרה לפי שסמיכת גאולה לתפלה שחרית גדולה מתפלה עם הצבור (אבל בערבית תפלת הצבור גדולה מסמיכת גאולה לתפלה כמו שיתבאר בסי' רל"ו):


[אך בפשטות אי"ז גדול מתפילה בזמנה, מאחר וזהו סוכ"ס מצוה בפני עצמה וזהו זמנה].


ובסימן קכד סעיף ג: ש"ץ שנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שהתפללו בלחש והוא צריך לעבור להם לפני התיבה לאלתר יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם לצבור וא"צ לחזור ולהתפלל בלחש לאחרים מוציא לעצמו לא כ"ש ואין בזה משום המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה כיון שעל ידי הדחק הוא עושה כן.


וכן אם הוא שעת הדחק שאי אפשר להתפלל בלחש תחלה כגון שירא שמא יעבור זמן התפלה ולא יוכל לגמור כל י"ח ברכות של חזרת התפלה תוך זמן התפלה יכול להתפלל מיד בקול רם והצבור מתפללין עמו מלה במלה בלחש עד לאחר האל הקדוש וטוב שיהיה אחד לכל הפחות שיענה אמן אחר ברכת הש"ץ אם יהיה לו שהות להתפלל אח"כ או שהתפלל כבר:


ובסימן קט סעיף ג: וכשהוא מוכרח להתחיל מיד ומתחיל עם הש"ץ כשיגיע עם ש"ץ לנקדישך או לנקדש כפי נוסח מדינות אלו יאמר עמו מלה במלה כל נוסח הקדושה כמו שהוא אומר שאף שאין היחיד אומר קדושה בתפלתו כשהוא אומר עם הש"ץ אינו נקרא יחיד וכן יאמר עמו מלה במלה כל נוסח ברכת האל הקדוש וברכת שומע תפלה כדי שיסיים הברכה עם הש"ץ ביחד ושוב א"צ לענות אמן כמו שהש"ץ א"צ שהצבור עונים אחריו ועניית הצבור היא ג"כ על ברכות של זה וגם יכוין שכשיגיע ש"ץ למודים יגיע גם הוא למודים או להטוב שמך כדי שישחה גם הוא עם הצבור במודים ואם יכול לגמור כל התפלה עד שיגיע ש"ץ לסיום שומע תפלה יכול להתפלל בפני עצמו אחר סיום האל הקדוש.


וכל זה כשמוכרח להתפלל מיד משום סמיכת גאולה לתפלה או מפני שהשעה עוברת אבל אם אינו מוכרח לא יתחיל עם הש"ץ ולומר עמו נוסח הקדושה לפי שלכתחלה צריך לשתוק ולשמוע נוסח הקדושה מפי הש"ץ ולענות אחריו קדוש וברוך וימלוך בלבד כמו שיתבאר בסי' קכ"ה:


[וראה שערי הלכה ומנהג חלק א', עמוד קמז].