כדי לבאר את ענין שבירת הכלים של עולם התוהו יש להקדים מהו ענין הכלים.
הכלים הם כוחות אלוקיים מוגבלים שבהם מתלבש האור של הבורא. והדוגמא לזה, כמו אותיות שהם כלים לההשכלה שהיא האור המתלבשת בהם, כך הכלים הם כוחות בהם מתלבש האור. לולא הכלים המגבילים את האור היה נמשך שפע אלוקי ללא הגבלה, שפע כזה שהנבראים המוגבלים לא היו יכולים להכיל ולקבל. וזוה הסיבה שהוצרך שהאור בלי גבול יתלבש בכלים שהם למעשה כח הגבול של הבורא.
אם כן, מה הענין של שבירת הכלים? אחד הביאורים הוא שכיון שבסופו של דבר הכלים הם “אלוקות איך שהוא בגבול” לעולם לא ישתלשל מהם קליפות וסטרא אחרא שהם היפך מאלוקות. ומה הבעיה בזה?.. הקדוש ב”ה רצה שתהיה את עבודת האדם דווקא במצב כזה שיש לו אפשרות של בחירה בין החיים והטוב למוות והרע, וממילא הוצרכה להיות השבירה בכוחות האלוקיים שכתוצאה מכך נתהוו קלפות וסט”א המנגדים לאלוקות.
וכשם שבגשמיות שיש כלי, רק מתי שהכלי הוא שלם הוא יוכל להכיל תוכו משקה וכדומה, אבל אם הכלי שבור לחלקים ממילא הוא מפסיק להיות כלי לקבלה. אותו דבר ברוחניות, כאשר הכלים נשברו הם מפסיקים להיות כלי קבלה להאור האלוקי שמתלבש בהם.
הביאור לזה: ההקבלה היסודית של הכלים היא לאותיות, וממילא הדוגמא לשבירת הכלים, היא הפרדת האותיות. לדוגמא המילה “ברוך” תוכנה עניין הברכה, היינו ההשכלה של ברכה מתלבשת במילה ברוך. אך כל זה כאשר האותיות מסודרים לפי סדר זה קודם “ב” ואחר כך “ר” וכו’, אבל אם תהיה הפרדה של האותיות הללו – ההשכלה תיעלם.
וכמו כן, יכולה להיות שבירה יותר עמוקה על ידי שכל אות תתחלק לכמה שברים, כמו שה”ב” תתחלק לשלושה “ווין” וכן הלאה, ואז האותיות אינם כלים כלל להשכלה הזו, או שאפילו הם לא כלים לשום השכלה. ככל שנשברו האותיות ונחלקו ליותר שברים – יהיה יותר קשה לזהות את ההשכלה הקודמת שהתלבשה בהם כשהיו מחוברים ומסודרים יחד.
דוגמא נוספת – משחק הילדים פאזל. הפאזל זה הרבה חלקים שכאשר הם מחוברים יחד בצורה מסודרת ומתאימה הם מראים על דבר מסויים – נוף או בית וכדומה אבל כאשר החלקים נפרדו והתערבבו יחד – לא יראו שום נוף או בית וכדומה. וככל שהם נפרדו ליותר חלקים קטנים קשה יותר לראות בהם את מה שהראה הפאזל בהיותו שלם.
המשמעות של השבירה היא בעצם ענין שנוצר ישות: כתוב בגמרא במסכת שבת: המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי, מפני שטפילה לו, לכאורה ממילא הוא פטור על האוכל כיוון שזה פחות מכשיעור, אבל למה הוא פטור גם על הכלי, הרי אם הוא היה מוציא כלי ריק הוא היה חייב על מלאכת ההוצאה של הכלי? אומרת המשנה “מפני שטפילה לו” – אם מוציאים כלי לבד זה מציאות חשובה, אבל כאשר הכלי משמש את האוכל הכלי בטל לאוכל ולא נחשב כמציאות בפני עצמה.
על דרך זה במשל האותיות, כאשר הם מסודרים והם כלים להשכל – הם בטלים להשכלה, אבל כאשר האותיות נשברו והתפרדו והפסיקו להיות כלים להשכלה הם נעשו מציאות לעצמה. במילים אחרות: ע”י השבירה נעשה ישות. שבירה וישות היינו אך.
אך כאן ניתן לשאול: אם כשאומרים שבתוהו נשברו הכלים אז יוצא שבתוהו יש בפועל רק שברי כלים?
והביאור הוא, שנמשך המשכת הארה מהכלים של תוהו – לא באופן של ירידה בדר השתלשלות אלא באופן של “שבירה” – ירידה שלא בסדר והדרגה. אבל לא הכוונה המשכה ממקום למקום שלא נמצא במקום הקודם אלא שיורד ונמשך הארה עד למטה כמו אלומת אור שנמשכת ממקום אחד למקום אחר שנמצאת גם בכל המקומות שבנתיים. וכמו שמבואר ע”ז שהנשמה אינה נמצאת בעולמות העליונים כיוון שירדה לעולם הזה, אלא הכוונה שמהנשמה בעולם האצילות נמשכה הארה שעוברת את כל ההשתלשלות עד לעולם הזה.
דוגמא להמשכה בדרך שבירה: אדם שיורד במדריגות, מדריגה אחר מדריגה- מגיעב בשלו למטה. אבל אם הוא יתגלגל בכל מהדריגות הוא יגיע למקום שנפל באופן של שבירה. עוד דוגמא: שרב מצמצם את שכלו כדי להסביר לתלמיד, זה אמנם ירידה אבל זה בסדר הדרגה בשונה אם תשתבש דעתו שאז זה לא ירידה אלא כאחד שנפל ממדריגתו ונשבר.
כך בנמשל של שבירת הכלים: מהכלים של עולם התוהו נמשכה הארה שלא בסדר ההשתלשלות אבל באופן של נפילה וכתוצאה מכך נותר הישות והשליפה שהם היפך מאלוקות. (והטעם לזה כאמור).
