כאשר מדמים את משה לשמש המשמעות בפשטות שזה משהו רואים אותו כמו השמש שמאירה. וכפי שמתואר בתורה שכאשר משה חוזר עם הלוחות השניות – קרן אור פניו ולא יכלו להסתכל עליו ולכן הוא היה צריך מסווה. משה קיבל אור- אור ה’, שמש ה’. המאור הגדול שמהווה את כל האור העולם.
עם ישראל בזמן המדבר, לא זכו שמשה יכניס אותם לארץ ישראל. וזה למעשה השורש של כל הגלויות. מענייניו העיקריים של משה – זה שהוא מכניס את ישראל לארץ. מובא בספר מגלה עמוקות, שאם משה היה מכניס את ישראל לארץ – היו זוכים כבר אז לגאולה האמיתית והשלימה שאין אחריה גלות.
בפועל יהושע הכניס את ישראל- בהקבלה למשה שנאמר עליו פני חמה- אמרו חז”ל שיהושע הוא כפני לבנה. הירח מקבל מהשמש, מה השוני בירח מן השמש? שהוא מתמלא ומתמעט, עם ישראל נמשלו ללבנה, זה מצד הצד שלהם שיורדים לגלות- התמעטות הלבנה, ויש את הזמן כמו בימי שלמה שעם ישראל כמו מילוי הלבנה. אבל זה לא החזיר מיד אחרי זה ששלמה נשא את בת פרעה, בא גבריאל ונעץ קנה בים, ומזה נבנה כרך בגודל של רומי, רומי שהחריבה את בית שני, התחיל השורש שלה בשיא תקופת שלמה.
יש צד אצל עם ישראל ששייך ללבנה שעולים ויורדים, אין אור עצמי, הלבנה לא מאיר באור שלה, ולכן יכול להיות מיעוט ים באור.
אמרו חז”ל שמה הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון, עתיד משה להכניס ישראל לגאולה, הפני חמה של משה, בגלל שישראל לא היה ראוי, והיו צריכים להכנס עם יהושע, אבל שנכנסו עם יהושע התוצאה שזה היה כמו לבנה המצב של ישראל של עליות וירידות.
כתוב שאין דור שאין בו כמשה, אצל משה רבינו שבדור, רואים את הפני חמה, אור עצמי שמאיר לכל מקום ומקום.
מבואר בחסידות, שהאור שמתמעט ויכול להתמלא- זה אור מקבל, אור שהוא הארה חיצונית. אבל הגילוי של עצמות ה’ ממש- המאור עצמו, אף פעם לא מתמעט. עצמות לא משנית בשום מצב. מה שמבטא את האור העצמי ממש- זה משה. משה שהוא המאור הוא ביטוי של העצמות.
וזה עניינו של רבי – לא רק גילוי של הארה אלוקית, שבכל דבר הרי מלא כל הארץ כבודו, אלא ענינו של הרבי דווקא הגילוי של עצמות הבורא, הבורא ובכבודו ובעצמו שרוצה לשכון ולהתגלות במציאות הגשמית. כמו שבית המקדש, ה’ רצה דירה בתחתונים -שעצמו ממש יהיה בקודש הקדשים. כך הצדיקים הם משמשים כלי דווקא לגילוי העצמי של ה’.
הגילוי העצמי הזה הוא לא גילוי שמתחלף או שוקע, הרבי הרש”ב מביא על הפסוק “קול המון כקול שדי, הקול שאומר שהאור העצמי לא שוקע, המאור יכניס אותנו לארץ, משה רבינו שהוא כפני חמה יכניס אותנו לארץ.
הדבר הזה היה אצל יהושע שחווה בג’ תמוז ששמש בגבעון דום, זה מראה שיהושע במצב של התמודדות בגלות, בתוך המלחמה שמשה מנהל, יהושע אומר שעכשיו השמש עומדת, כדי לנצח את המלחמה בפועל השמש צריכה לעמוד ולא לשקוע יותר.
שמש בגבעון דום – היחס בין השמש לעולם. אנחנו חושבים שהשמש שוקעת- אבל במציאות כדור הארץ מסתובב, ופתאום הגב שלך מסתיר על השמש. מוסבר בחסידות על היחס בין השמש לירח, שבזמן שהירח מפסיק להאיר הוא הכי מתקרב לשמש. כי הוא מתחבר לשמש כמו שהיא. במשמעות של זה- שהאור העצמי של משה, וכמו כן בכל דורד המשה שבדור- כל האור שהוא נותן – זה אור עצמי- כמו השמש זה ממשיך כל הזמן.
כאשר יהושע אמר שמש בגבעון דום, מוסבר בחסידות ש”דום”- זה ביטול, נדרש מאיתנו את הדממה והביטול. דממה זה ביטול באופן של כתר. שהמשמעות היא איך הדברים נראים לא מצד ההסתכלות שלי, אלא להתבונן איך הדברים נראים מלמעלה.
כתוב שמשה הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון, ומשה היה צריך לגאול את עם ישראל במדבר לגאולה נצחית, ומשה רבינו הוא זה שיכניס את עם ישראל בגאולה.
ואתו דבר בדור שלנו כאשר הרבי התגלה אלינו כמו משה רבינו והוא אמר לנו בנבואה שדורנו זה דור הגאולה, מה שנדרש מאיתנו זה הביטול כמו הלבנה, ולדעת שמשה של רבינו אכן יכניס אותנו אל הגאולה השלימה.
וכמו הקשר בין הירח לשמש, אנחנו יכולים ללמוד אלינו בנוגע להתקשרות למשה רבינו שבדור, ובנוגע לאמונה שנה משיח בא- שזה לא משנה מה אנו רואים- אלא אנו צריכים לפקוח את העיינים ולראות את המציאות האמיתית של גאולה.
