לשקר מפני דרכי שלום

במקרה זה מותר יהיה לך לשנות מן האמת. רק יש להקפיד כמה שפחות ככל הניתן.

בגמרא מובא:

מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום שנאמר וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹוהֵי אָבִיך. למרות שיעקב לא אמר כלום, אחי יוסף אמרו שביקש שיוסף לא יהרוג אותם

ר’ נתן אומר מצוה שנאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני וגו’.

דבי רבי ישמעאל תנא גדול השלום שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו דמעיקרא כתיב ואדוני זקן ולבסוף כתיב ואני זקנתי.

וכן במסכת בבא מציעא מביאה הגמרא שלושה מקרים בהם מותר יהיה לשנות מן האמת: אמר רב יהודה אמר שמואל יבהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו במסכת ובפוריא ובאושפיזא.

ממקורות אלו וממקורות נוספים אנו רואים שמפני השלום, ענווה, צניעות וכן כדי שאנשים לא ינצלו את מי שעשה לו טובה- מותר יהיה לשנות מן האמת.

בנוגע למקרה בו יש חשש שיהיה בושה:

 מצינו סיפור למעשה בגמרא סנהדרין: “מעשה ברבן גמליאל שאמר: השכימו לי שבעה (דיינים) לעלייה (מקום מושב בית הדין), השכים ומצא שמונה. אמר: מי הוא שעלה שלא ברשות – ירד! עמד שמואל הקטן ואמר: אני הוא שעליתי שלא ברשות, ולא לעבר השנה עליתי, אלא ללמוד הלכה למעשה הוצרכתי. (אני לא רוצה להצטרף לדיינים, אלא באתי לשמש בכדי ללמוד). אמר לו: שב בני, שב. ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך, אלא אמרו חכמים: אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה. ולא שמואל הקטן הוה, אלא איניש אחרינא, ומחמת כיסופא הוא דעבד”.

בספר חסידים מובא: “יכול אדם לשקר כדי שלא יתבייש חבירו, וכשישקר יעסוק לשנות כדי שלא יהא נראה כל כך שקר לגמרי”. כלומר אפשר לשקר כדי לא לבייש את החבר, אבל להפחית בשקר ולומר דבר כללי ולא בצורה ברורה ממש. .אבל ספר חסידים מביא הסתייגות: “כי מה שאמרו שמותר לשנות בדברי שלום – זהו בשכבר עבר הדבר”. וכ”פ המגן אברהם (סימן קנו בס”ק ב), שאין היתר לשקר על העתיד בגלל השלום, אלא רק על מה שאירע בעבר.

וכן פסק שולחן ערוך הרב (אורח חיים סימן קנו סעיף ב): “ואפילו מפני השלום – לא יבטיח שקר לחבירו, ולא אמרו מותר לשנות מפני השלום אלא בסיפור דברים שכבר עברו… ולא בדבר שלהבא”. רואים בדבריו שההיתר הוא כאמור רק במקרה שמדובר על התייחסות למשהו שכבר קרה.

בגמ’ במסכת יבמות דף סג עמוד א מובא: “רב הוה קא מצערא ליה דביתהו, (אשתו של רב צערה אותו), כי אמר לה עבידי לי טלופחי – עבדא ליה חימצי, (כאשר רב היה מבקש שתכין לו עדשים הייתה מכינה לו קטניות), חימצי – עבדא ליה טלופחי. כי גדל חייא בריה, אפיך לה. (חייא בנו של רב היה הופך את הבקשה וכך אמו הייתה מכינה את מה שרב רצה), אמר ליה: איעליא לך אמך! אמר ליה: אנא הוא דקא אפיכנא לה. אמר ליה, היינו דקא אמרי אינשי: דנפיק מינך – טעמא מלפך, (הבן מחכים את אביו, כלומר רב עצמו היה צריך להפוך את בקשותיו לאשתו), את לא תעביד הכי, שנאמר: למדו לשונם דבר שקר”. (רב אסר על בנו להפוך את הבקשות בכדי שלא יתרגל לשקר).

המאירי ביאר: רב יכל להסתדר עם אשתו למרות שציערה אותו, לכן הוא העדיף לא להסתמך על ההיתר בכדי שבנו לא יתרגל לשקר.

צריך לשים לב שרק באופן חד פעמי מותר לשנות ולא בקביעות:

כביאור המהרש”ל: “ונראה, דוקא דבר שהוא באקראי, אבל שליחות שהוא בין אביו לאמו לא ישנה, אפי’ במשנה משום שלום”.

מכאן ניתן ללמוד, שמותר לשקר רק באופן חד פעמי על העבר, אך אם מדובר על התנהלות יומיומית של שקר בהווה ובעתיד – הדבר אסור גם אם השקר נועד לשלום בית, ולכן רב אסר על בנו לשקר, למרות שהשקר גרם לשלום בינו לבין אשתו, כי ההיתר לשקר מפני השלום אינו שייך בהתנהלות שקרית לאורך זמן.