לפני שנסביר את הדברים נאמר את התמצית: יהיה לו מאוד קשה, כי אדם צריך להכיר את מהותו, ולפעול לפי מהותו לפי מה שמתאים לו. אדם שהוא מופשט יהיה לו קשה אם הוא יהיה עסק בענין כלכלי, ואדם שמתאים לו כלכלי יהיה לו מאוד קשה כאשר העיקר זה המופשט, זה לא יספק אותו באמת.
צריך להשתמש בטבע השורשי. על האבות נאמר במדרש “האבות הן הן המרכבה” כלומר שהם היו בביטול להקב”ה. הזוהר מפרט את הענין בפרטיות יותר, שכל אחד מהאבות היה שייך להיות במרכה בספירת אחרת מה10 ספירות (בפרטיות מה6 מתוך ה10 שהן 6 המידות). אברהם היה מרכבה למידת החסד דלמעלה ובהתאם למידה זו היתה כל הנהגתו, ולכן היתה (עיקר) עבודתו במידת האהבה; ועד”ז ביצחק שהיה מרכבה למידת הגבורה דלמעלה, ולכן היתה (עיקר) עבודתו במידת היראה .
אברהם היה בבחינת “אברהם אוהבי”, מרכבה למידת החסד, ולפיכך היתה עבודתו העיקרית בגמילות חסדים והכנסת אורחים, ויצחק היה בבחינת “פחד יצחק”, מרכבה למידת הגבורה, ולכן חפר את הבארות – עבודה של הסרת העפר והאבנים המכסים על המעיין, וגילוי המים חיים הנובעים מלמטה למעלה.וממילא כמו לדוגמא אברהם ויצחק שכל אחד מגשים את תפקידו מרכבה לטבע השורשי, לכן כאשר לא קשובים לטבע זה עושה קשיים.
אם אנו מסתכלים על החיים של יצחק, קודם כל, הוא לא הכניס אורחים, לפחות לא מסופר לנו. לא שמענו שהוא הולך ממקום למקום ומפרסם אלוקות. אברהם בכל מקום מפרסם ומאיר ויצחק לא. ומצד שני אנו לא מוצאים את אברהם עוסק באותו אופן בדברים שאנו רואים אצל יצחק- לא מוזכר לנו האהבה שאברהם אוהב את שרה, בטוח שאהבה אבל לא מוזכר, מוזכר ביקורת מסויימת. לא רואים את המקום האוהב, אצל יצחק מוזכר פעמיים גם מצחק את רבקה אבימלך רואה את האהבה אצל יצחק ורבקה.
ההבדל בינהם בכיוון הפנימי- אברהם אוהב ונותן משפיע נותן לכולם. יצחק הכיוון שלו זה התכנסות פנימה, חפירת הבארות, שהוא עולה תמימה מקריב את עצמו, תנועה של עליה. כל הזמן הוא מחפש את הפנים. ומתמודד בין לבחור למי לתת, והוא בוחר את הבכור כי ציד בפיו וממוסבר בחסידות הוא רואה מי טמון בעשיו- אלו נשמות, רבי מאיר, ואונקלוס ורבי עקיבא וכו’. גם כשהוא מברך הוא נמצא בתנועה של להסתכל פנימה.
איך הוא מתכונן לברכות? שהוא אוכל. אחד הסודות של האכילה- זה התנועה פנימה בנפש, ראינו את אברהם מאכיל.. מי שאוכל כהכנה למקום הכי עמוק של הברכות זה יצחק. אכילה זה הכנסות פנימה- לברר את הניצוצות, למצא את האלוקות בתוך החיצוניות. הוא אומר במפורש למען אברכך. אכילה זה פעולה של צד שמאל של גבורה, שאתה מוציא את החיות שטמונה במאכל, וזה נותן את כח הנתינה. הנתינה עצמה קשורה לעליה שבו. יצחק שייך ועסוק לחשוף את המקום הפנימי שלו.
חזל אומרים שהוא הי עיוור באיזה מקום היה חי בגן עדן, מובא שאחרי העקידה היה בגן עדן. הרבי מביא בשיחה ששנתיים מהחיים שלו לא סופרים אותם בגלל זה.
כל זה מראה לנו שבעצם אצל יצחק כל הקו הפנימי זה כיוון של עליה, ואצל אברהם כל הקו זה כיוון של נתינה.
גם האהבה של יצחק זו אהבה של זיהוי הפנימיות, רואה ברבקה איך מגלה את אמא שלו איך הפנים של שרה מופיע, שהוא מצחק, מעורר אצל רבקה את העולם הפנימי שלה, את הצחוק שלו, צחוק מידת הגבורה הגילוי של הפנים.
אנו מדברים על 2 מגמות עמוקות בנפש. יש אדם אחד שחי חיים שלמים, וכל החיים זו תנועה של עליה, ויש כמו אברהם נתינה וירידה.
ממילא כמו אצל אברהם ויצחק שאנו רואים 2 תנועות נפש שונות כך גם אצל כל אדם.
גם שאתה מתעסק כי צריך זה לא יכול להיות הדבר הקבוע לו, הזכרתי מה שכתוב בחובת הלבבות איך אדם ימצא לעצמו מה נכון לו להתעסק, הוא מדבר על מקצועות בעולם. הוא אומר שכל אחד יש טבע שמושך אותו להתעסק במקצוע מסויים, טבע במובן כמו שאנו מדברים פה, טבע שורשי, זה לא איזה חשק חיצוני אלא משהו בנפש שמתאים לו. אומר הרבינו בחיי שאדם צריך למצא את מה שמתאים לו פיזית נפשית וכו’. ובו להתמקד והברכה כבר תבוא מלמעלה.
אז אם זה מודבר במקצועות עצמם, להתעסק במקצוע שלא מתאים לך- זה לא טוב זה לא נכון, העיסוק היומיומי, מדי פעם צריך להתגבר על הטבע, עוד נדבר על זה על כל הענין של הבחירה סביב האישיות. בכללות היסוד הוא שאדם צריך לתפקד בעולם על פי האישיות שלו על פי ההתאמה הפנימית. בכל התחומים כמה שהוא יפעל לפי הטבע השורשי שלו – ככה יהיה לו הצלחה יותר גדולה.
שאין הקשבה אמיתית לההתאמה הפנימית, בגלל סביבה וכו נוצרים תסכולים גדולים, כי יש לך אידיאולוגיות וכו אבל הם לא מתאימות לשורש שלך.
