הסימן שעושים על החלה לפני הברכה, הוא לא רק סימן אלא כבר חיתוך קל, והסיבה שצריך לעשות את החיתוך זה כיוון שיש צורך להסמיך את הברכה לאכילה, ביום חול ובצורה רגילה שאוכלים לחם זה נעשה ממילא כי חיתוך הלחם נעשה קודם, אבל בשבת היות שאנו מברכים דווקא על חלות שלמות, נוצר בעיה בכך שלא מסמיכים את הברכה לאכילה בחיתוך כי יוצא שלמעשה התחלנו כבר את החיתוך לפני הברכה. ולא שהתחלנו ועשינו הפסקה בחיתוך מהתחלה אחרי הברכה. זה פיתרון הלכתי שמונע את ההפסק.
אם כבר נגענו בענין השלמות של החלות נסביר כאן את הענין של 2 החלות ששאלת, הסיבה שעושים זאת זה לזכר המנה הכפולה של המן שעם ישראל קיבלו במדבר, לשבת.
בנוגע למלח, הסיבה ההלכתית העיקרית היא כדי להשביח את הלחם שלא יהיה לו טעם תפל, אבל בפועל המנהג הוא בכל מקרה לטבול את הלחם במלח, ולא רק בשבת, אלא בכל פעם שאוכלים לחם, גם ביום חול.
בספר יחזקאל מתואר המזבח בפסוקים: המזבח היה עץ, גובהו שלוש אמות ואורך שתי אמות. . . וַיֹּאמֶר אֵלַי : זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה” אם נשים לב נראה שבתחילה המזבח מתואר בשם מזבח, אבל בהמשך הפסוקים הוא מתואר בשם שולחן, מה ההסבר בזה?
בגמרא מסכת ברכות מבואר שכוונת הפסוקים היא שבזמן בית המקדש אז המזבח היה הכפרה עבור עם ישראל, הוא היה מכפר על עוונותיהם. ועכשיו כאשר אין את בית המקדש, השולחן של האדם- בו הוא מאכיל את העני= הוא מה שמכפר על היהודי.
אם כך, אם שולחן האכילה מתדמה למזבח, ממילא המאכלים הנמצאים עליו מתדמים למנחות שעל גבי המזבח. בנוגע למנחות נאמר” וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח” וזו הסיבה הבסיסית מדוע יש להקפיד לשים מלח על הלח, וכאמור בכל מצב, גם כאשר הלחם אפוי כראוי ומשובח.
למשמעות הדבר בכללות ולהבנת הענין שדוקא מטבילים את הלחם ולא שמים את המלח על הלחם כבשאר המאכלים, נוסיף את ההסבר על פי תורת הקבלה והחסידות: על פי תורת הסוד יש עשר כוחות המכונים עשרת הספירות בהם ועל ידם הקב”ה מחייה את העולם (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות).
המלח קשור ומייצג את מידת הגבורה האלוקית, והלחם את מידת החסד האלוקי. יש בין החלם למלח קשר, הם שניהם מורכבים מאותיות ל.ח.ם ממילא הסוד שעומד מאחרי שימת המלח בלחם, הוא שאנו רוצים לחבר את הגבורה של המלח ללחם. לכן אנחנו לא מפזרים את המלח (גבורה) על גבי הלחם, אלא אנחנו עושים פעולה הפוכה שטובלים את הלחם במלח.
המנהג הוא לטבול את הלחם במלח שלוש פעמים, בספרי הסוד מובא ההסבר לדבר: הערך המספרי של הלחם הוא 78, כאשר אנו מחלקים אותו (מטבילים אותו במלח) לשלוש זה יוצא עשרים ושש שזה הערך המספרי של שם הוי’. ופה יש לנו רמז למשמעות הפסוק: כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי הוי’- יחיה האדם.
ישנו מנהג נוסף הקשור להטבלת הלחם במלח, מובא שיש להקפיד שיהיה מונח מלח על השולחן עוד לפני נטילת הידיים, משך כל הזמן עד לשלב של הטבלת המלה , מה פשר מנהג זה?
המדרש מסביר, שמהזמן שנוטלים את הידיים ועד לאכילת הלחם, משך זמן זה שממתינים ואסור לדבר, בזמן זה למעשה היהודי ‘נטול’ ממצוות, ואז יש בייטוי וכחל כחות הטומאה והסטרא אחרא, כביכול להתבטא. ומה שמגן על היהודי זה ה”ברית מלח” שהוא מקיים.
אחרי שהבנו את משמעות ההטבלה, נסיים בהסבר מדוע דווקא הברית היא עם המלח, יש עוד תבלינים ועוד רטבים לתיבול?
מוסבר בחסידות התכונה הטבעית המיוחדת של המלח בשונה ממאכלים וחומרי מאכלים שונים, היא שהוא חומר שלא מתקלקל ולא מתכלה, זו הסיבה המהותית שהמלח נבחר לייצג את הברית בין הקב”ה לבין ישראל, יש פה משמעות אמיתית ועמוקה ומסר מיוחד, שהקשר שישנו בין הקב”ה ליהודי הוא קשר עצמי וחזק שלא מתקלקל ולא מתכלה, וכמו קשר של אב לבניו- בין כך ובין כך בני הם.
