בכדי לענות על השאלה, יש להקדים את השוני בדין השחיטה לפי התורה – בין בהמות, עופות ודגים. דבנוגע לבהמות לפי כל הדעות- מהתורה חייב לשחוט. עופות- יש מחלוקת האם יש חיוב מהתורה ולמעשה ההכרעה לשחוט. ובנוגע לדגים- לפי כולם אין חיוב מהתורה לשחוט וגם לא לפי חכמים אלא מספיק שאוספים אות- ‘אסיפה’ והם נעשים מותרים לאכילה.
כדי להבין את החילוקים בין בעלי החיים נקדים הקדמה כללית: בתורת החסידות מוסבר ענין השחיטה, נאמר בגמרא תנא דבי ר’ ישמעאל: נאמר “ושחט” (
ויקרא א, ה) — אין “ושחט” אלא ומשך, שמושך את הסכין על צואר הבהמה, וכן הוא אומר: “זהב שחוט” (
מלכים א י, טז), שמשמעו זהב שמושכים אותו, כדרך שעושים צורפים, ואומר: “חץ שחוט לשונם מרמה דבר.
החסידות דורשת אין ושחט אלא ומשך, שעל ידי נטילת נשמתו, מה שנעשה הוא שלוקחים את הבהמה עם החיות שלה מהמקום שהיתה עד עכשיו, ומושכים ומעלים אותה, ועל ידי כך שהבהמה נהפכת להיות דם ובשר האדם, מה שיתן ויוסיף בו כח לעבודת ה’ (ולא לנפילה חס ושלום).
(פירוש פנימי זה של השחיטה יכול להסביר את הסיפור הלכאורה תמוה המובא בגמרא רבה ורב זירא השתכרו יחד בפורים. “קם רבה שחטיה לרב זירא” (מגילה דף ז). וההסבר בשתייתם יין ביום הפורים, כשהמצווה היא “עד דלא ידע”, התגלתה נשמתם, נכנס יין יצא סוד והם התעלו בלי גבול באהבת ה’ והשתוקקות אליו. רבה (שחט=) משך והעלה את ר’ זירא לדרגא נעלית ביותר, שלא לפי ערכו, על ידי שגילה לו סודות ורזי תורה עמוקים ביותר. בעוד שרבה יכול היה לסבול את האור והמשיך לעלות ולגלות עוד ועוד סודות, ר’ זירא לא עמד בזה; נשמתו יצאה מגופו מרוב השתוקקות והוא מת ממש.)
על פי זה נבין את החילוקים ביניהם:
בהמה – נבראת מהעפר ואין לה אפשרות להגביה את עצמה בכלל על הארץ, אלא אם מישהו ירים ויגביה אותה.
כך גם בעבודת השם: הגוף והנפש הבהמית של האדם – “עייר פרא אדם יוולד” ו”ויצר לב האדם רע מנעוריו – משה שננער ויוצא לעולם” ולכן בנוגע לזה לפי כל הדעות, לכולי עלמא צריך “שחיטה” -שהענין שלה כאמור- למשוך, להרים ולהגביה אותם – כי כל מטרת ירידת הנשמה לעולם הזה זה לא בשביל לתקן את עצה, כי הנשמה עצמה לא צריכה תיקון, אלא לתקן את הגוף.
אבל העוף שנברא מן הרקק (מים ועפר) ופורח באוויר מדי פעם, אבל לא כל הזמן, כי נעשה ע”י שעף – עייף ויגע וצריך לנוח בארץ
כך גם בעבודת ה’ הנפש הנוספת של האדם (מעבר לנפש הבהמית) היא הנפש השכלית, שהיא למעשה הממוצע המחבר בין הנפש האלוקית לבין הנפש הבהמית, ולמרות שמדובר פה על שכל אנושי, בכל זאת, כיוון שהנפש האלוקית מתלבשת בו- זה מאפשר שגם הוא יוכל להשיג אלוקות, זה ההסבר שבנוגע לעוף יש מחלוקת אם הוא צריך שחיטה (כי לכאורה הוא לא כמו הנפש הבהמית מצד שמשיג אלוקות) והמסקנא היא שגם הוא צריך שחיטה.
הדגים – כל הזמן נמצאים במקום החיות שלהם, ואם הם יצאו הם מיד מתים.
ובעבודת ה’ – זה מסמל את הנפש האלוקית, שגם בזמן שהאדם חטא, היא היתה מחוברת איתו יתברך, עם מקור חיי החיים, ואין שום מצב של הפסק בין הנפש האלוקית למקור חיותו.
זו הסיבה הפנימית שהדגים אינם צריכים שחיטה, כי הם נשארים במקום החיות שלהם, אבל הדג צריך אסיפה- המשמעות של זה: היות שהנפש האלוקית התלבשה בגוף, ויש לה לעשות עבודת הבירורים- נעשה לנפש האלוקית ולכוחות שלה “פיזור” בעניינים עולם הזה, וממילא צריך לאסוף אותו כמו אסיפת הדג.
ידוע שלעתיד לבוא ישחוט הקב”ה את היצה”ר, שחיטה דייקא: ובהקדמה – שאע”פ שענין זה נאמר אודות לעתיד לבוא, הרי, כל הענינים נפעלו כבר במתן-תורה, כידוע הפתגם שמתן-תורה לא יהי’ עוד הפעם, אלא שלעתיד לבוא יהי’ הדבר בגילוי. והענין בזה – שפעולת השחיטה אינה מבטלת את גוף הדבר הגשמי, שנשאר בשלימותו, אלא שמוציאה את הדם והחיות שבו, ואז מקריבים את החלב – שמורה על ענין התענוג – על גבי המזבח.
ןלפי זההפירוש “אין ושחט אלא ומשך” – שע”י משיכה לא נעשה שינוי בהחפץ הנקנה, אלא שלוקח החפץ כמו שהוא ומושכו לרשותו, והיינו, שמעבירים את הדבר הגשמי – כמו שהוא – מרשות לרשות, מרשות הרבים, טורי דפרודא, לרשות היחיד (שהרי משיכה צריכה להיות ברשות היחיד דוקא) דיחידו של עולם. שזה יהיה בשלימות הגילוי- בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.
