אם ה’ ללא הגדרות, אז איך נקרא רחמן וכדומה

מה שאנו מגדירים זה איך שהדברים נראים לנו לפי השגתנו, לפי הבנתנו. להבין זאת יותר, נקדים שאלה על ענין זה: לפי זה, יוצא שאנו לכאורה מגדירים בהגדרה לא אמיתית, יש פה בעצמם תפיסה שיקרית, נכון שאין לנו ברירה אבל בסופו של דבר זה לא נכון ההגדרות שלנו, כי הרי מצד האמת אין לו שום הגדרה.

ויתירה מזה, אנו הרי מצווים לאהוב את ה’, אדם יכול לאהוב רק מה שהוא רואה או יכול לתפוס, אז שאנו אוהבים את ה’ לפי ההשגה שלנו, רואים את טובו ואת חסדו וכו’, אנו מתעוררים באהבה אליו, אבל לכאורה אנו אוהבים משהו שכביכול לא קיים באמת, כי הרי זה רק בדמיון שלנו ובתפיסה שלנו מה שאוהבים, ולא הוא עצמו מצד עצמו שאין בו תפיסה והגדרה, כי כאמור כל ההגדרה זה איך שאנו תופסים אותו, ממילא התוצאה של ההגדרה שהיא מצידנו היא דמיונית וממילא לכאורה התוצאה של זה באהבה לה’ היא גם כזאת? השאלה מתחדדת לאור זה שענין אהבה לה’ זה לא סתם איזה קשר שאולי נאמר שגם אם הוא רק בתפיסה שלנו אפשר לאהוב, כי הרי הענין של לאהוב את ה’ זו מצווה שה’ נתן לנו לקיים, ואם כן כיצד ה’ מצווה אותנו לאהוב משהו שלא ניתן לאהוב אותו מצד עצמו, וכנל לכל המצוות של חובת הלבבות כמו יראה, לכאורה זה מקשר אותנו למשהו לא אמיתי, כי הרי כאמור לקב”ה אין שום גדר, וכל מה שאנו אוהבים זה מה שדמיינו לעצמנו ואנו בלית ברירה קוראים לזה, אהבה או יראה?..

ברור שאי אפשר לומר כך, ואהבת ה זו אהבת ה’ באמת וכו. אלא ההסבר: אחד היסודות בקבלה ובחסידות שהקב”ה הוא אין סוף, והכוונה זה לא רק שהוא לא מוגבל, אלא אין סוף אמיתי הפירוש הוא כפי שמתואר בספר עבודת הקודש “האין סוף הוא שלימותא דכולא, וכשם שיש לו כח בבלתי בעל גבול, כך יש לו כח בגבול. שאם תאמר יש לו כח בבלתי בעל גבול ואין לו כח בגבול- אתה מחסר בשלימותו, ואין סוף הוא שלימותא דכולא”.

פירושו של דבר: הקב”ה הוא שלימות של הכל בלי שום חסרון, לא רק בלי גבול, ולכן היות שהוא שלם שאין לו שום חיסרון, ולכן אם נגיד שכחו רק לפעול כגוף בלתי מוגבל ולא כגוף מוגבל אז יש לו חיסרון.

כל דבר יש מעלה וחיסרון, דבר גדול יש לו מעלה כמותית, אבל יש בזה גם בעיות לדוגמא שצריך לאחסן אותו הוא תופס יותר גדול, ולכן גם כח בלתי בעל גבול, הוא לא יכול לפעול באופן של גבול, ולדבר שיש לו גבול יש לו מעלה מסויימת.

לדוגמא: אדם שיש לו גדלות בחכמה והוא לא יכול לצמצם את עצמו לדבר עם מי שקן ממנו בחכמה, אז יש מעלה אבל מצד שני יש לו חיסרון, שלא יכול לדבר ולהסביר דברים לקטן. ואפילו חכם שיכול אבל עדיין ילד קטן יוכל להסביר לילד אחר יותר טוב ממנו. גדלות מביאה גם חיסרון. ולכן יש הלכות מסויימות פוסקים דווקא על פי חוות דעת של ילד קטן, כמו לגבי אות פסולה בספר תורה. כי אז לא יעזור לנו הגדול עם חכמתו. אלא הפשטות.

לכן אומר עבודת הקודש, שהנקודה של הקב”ה זה לא הבלי גבול- אלא שהוא שלימות הכל, שלימות בלי חסרון, ויש לו כל שלימות שניתן לתאר, וזה שהוא אין סוף זה כי הוא ללא חיסרון, ולכן יש לו את השלימות של הבלי גבול, ולכן יש לו גם את השלימות של הגבול- מצד השלימות שלו שאין בה חיסרון.

על פי זה מובן מה ששאלת: זה  שה’ הוא מופשט מהגדרה, זה לא משום שהוא רק מופשט וצריך להיות מופשט, אלא הוא מופשט משום השלימות שיש בהפשטה, כי כל ענין של הגדרה זה הגבלה וחיסרון, וממילא היות שאין לו את החיסרון של הגדרה- לכן יש לו את השלימות של המופשט. אבל יחד עם זה יש לו את השלימות של הגבול – שהוא יכול להתיייחס באופן מוגבל. השלמות של דבר מוגבל- שניתן להשיג אותו, ולתפוס אותו, זה שהאדם יכול להתייחס אליו, זה שה’ יכול להתגלות ליצורים מוגבלים, ויצורים מוגבלים יכולים לתפוס אותו- זה גם שלימות. וזה הכוונה של הספירות שהוא מתייחס בהם לנבראים כמו רחמן, חסדן.