בפרק ל”ב בתניא מביא אדמו”ר הזקן שיש דרך ישרה וקלה לבוא לידי קיום מצוות ואהבת לרעך כמוך. הביטוי “ישרה”, ישר מוסבר בתורת החסידות שזה קשור לקו האמצע (10 הספירות מחולקות לג’ קווין. קו האמצע- דעת, תפארת, יסוד). כמ”ש במשנה בפרקי אבות, “איזוהי דרך ישרה שיבור לו לאדם – כל שהיא תפארת לעושיה, ותפארת לו מן האדם”. דרך ישרה- זה מידת התפארת קו האמצע.
קו שהוא לא קיצוני לכיוון אחד, אלא הוא מאחד צדדים שונים, זה האמצע, שאתה הולך בעצם על 2 הצדדים. אדמו”ר הזקן מרמז שהדרך להגיע לאהבת ישראל, זה דרך ישרה אמצעית ומאוזנת, אתה רואה צדדים שונים אבל אתה אוהב את הזולת. בשונה מדרכים קיצוניות, יש קצה שלא אוהב אתה כל הזמן רואה רע על השני מצד הישות. (יש אנשים מסכנים שיש להם עין רעה, שרואים בכל דבר את השלילי, בעצמם בעולם, בבן זוג, בילדים) עין הרע השורש אצל האדם יש לו רצון עמוק נעלם אגואיסטי, רצון רק לדאג לעצמו, והאויב הוא האויב שלו- לכן יכול לראות את הזולת רק בעין הרע.
מנגד יש אחד שיש לו עין טובה, רק רואה טובה, עמוק בלב יש לו רצון רק לעשות טוב. אחד כזה יכול לאהוב את כולם, אבל תוך כדי הוא גם אוהב רע, דברים לא טובים, ואז האהבה היא לא ישרה , אמצעית ומאוזת שעל כל פשעים תכסה אהבה וכמו כל המרחם על אכזרים סופו לרחם על הרחמנים.
אהבת ישראל אמיתית צריכה לבוא בדרך שתיתן קיום. רומז אדמו”ר הזקן לבסיס שמסביר על אהבת ישראל שהעיקר זה הנפש וענייני הגוף הם טפלים, הנשמה היא העיקר, שהאדם יודע זאת הוא מסתכל על 2 הצדדים של גוף ונפש, יודע מה העיקר ומה הטפל, ואז זו דרך ישרה וקלה.
“ישרה וקלה” – כשהולכים בדרך ישרה, בדרך סלולה, נוחה שקל ללכת בה. בשונה מאדם שהולך בדרך עקלקלה נהיה קשה. כי הליכה בקיוניות מביאה משברים. אם אדם רואה שהוא סובל- סימן שהראש שלו תוהי, קיצוני והוא לא רואה נכון את המציאות. אבל דרך מאוזנת מראה את המציאות נכון ומאוזן וממילא קל. אין בזה סבל נורא.
“כי מאחר שגופו נמאס ומתועב אצלו והנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשורשן ומקורן באלוקים חיים” – הגוף, הוא נמאס, הוא לא העיקר, הוא לא רוצה את ענינין כעיקר, זה הכוונה מתועב. כי העיקר זה המשמעות האמיתית של החיים – הנשמה. הנפש והרוח מי יודע גדולתן – מה הכוונה “מי יודע”?
יש בזה רמז שהבעיה האמיתית במעלה של הנשמה שלך שהיא לא ידועה, שלך ושל האחר. מי יודע – ההבנה הגלויה שלנו, אף פעם אנו לא מעריכים בצורה נכונה את שורש נשמתנו ושורש נשמת הזולת. בהבנה שלנו אנו תמיד שקועים בסוג של הנמכה.
“מי” – בחסידות מוסבר שכל פעם שכתוב מי זה קשור לדרגת הבינה, לכן מי בגימטריה 50, שערי בינה. המשמעות- אדם צריך לדעת שההתחברות לנשמתו זה לא דרך השכל הגלוי והמושג. אני יודע שאני כשרוני, שאני יפה, שאני חכם.. אני יודע את מעלותיי.. כל מה שאתה מונה לא הגעת לאני יודע האמיתי. זה במושג הגשמי שחולף.
המהות האמיתית של האדם, הנשמה שהיא חלק אלוה – זה הדבר היחיד שלא חולף. ממילא שאדם בוחן את עצמו על סמך תפקודים בעולם, תפקוד, או ערכים וקנינים שרכשת בעולם – כל החשיבה הזאת ממניכה את האדם. כל תדמית שבנויה על מה שאתה יודע על מעלותיך – התרחקת ממעלתך האמיתית. –
“מי יודע”.- זה מעל הידיעה, כי זה לא מותנה. הערך האמיתי של היהודי לא מותנה בשום הישג או קנין. אפשר לראות אדם שנראה מאוד פשוט, אבל במהות שלו הוא יותר גדול – “מי יודע שורשן וגדולתן”.
הגדולה בשורש זה המעלה הייחודית, וממשיך אדמו”ר הזקן “בשגם שכולם מתאימות ואב אחד לכולנה” – מי- בינה. אב- חכמה. שהוא מדבר על השורש הייחודי של הנשמה – הנקודה הפרטית של הנשמה, על זה אומר מי בינה. הנקודה הזאת היא לא ידועה, גם בהתפרטות של הנשמה כפרט גם זה לא ידוע.
חוץ מהמקום הפרטי של הנשמה, חוץ מזה יש עוד ענין – שכולם מתאימות. כל הנשמות הם באותה דרגה. מקום יותר גבוה שכולם שוות. בחכמה האלוקית, כמ”ש בתניא פרק ב’. החכמה זה לא רק החכמה אלא זה העצם, האור אין סוף ששורה בחכמה. הקב”ה שנותן את עצמו בחכמה- שם כולם מתאימות. לכן ממשיך הרבי ואומר –”לכן נקראו כל ישראל אחים ממש” בגלל ה”אב אחד לכולנה”.
