חודש אלול ובמיוחד ימי הסליחות ועשרת ימי תשובה – הוא הזמן של עריכת חשבון צדק, לא חשבון מרומה, מהשנה החולפת, ולהמשיך ממנו את ההחלטות הנכונות כיצד להעמיד את עצמו, את הבית וכל הענינים שלו, בשנה הבאה.

לפעמים אנו מתמלאים סיפוק וגאווה על הניצחונות וההצלחות במאבק נגד האויב; לפעמים אנו מרגישים אכזבה או תסכול בשל מדיניות מסוימת שלהבנתנו ועל פי השקפתנו אינה נכונה; ולפעמים אנו מתמלאים חששות מפני תרחישים עתידיים, בחזיתות נוספות שתצטרפנה וכן הלאה.

  ב"ה   מה לומדים מט"ו בשבט? תקיפות, עקשנות וחוסר התגמשות הם תכונות הגורמות לתסביכים

שלושה שלבים בדרך לביטחון אמיתי מתחילים עם הידיעה שאסור לפחד מהפחד עצמו..

מכתב מרתק של הצמח צדק על התגברות על פחדים בכלל ובפרט בזמן מלחמה. המכתב מבואר משיעורי הרב ערד. מוגש לקריאה.

יש שחושבים שהשמחה יכולה להתעורר רק בניתוק מהמציאות או בהתעלמות ממנה: "העגל תמיד שמח…" הם אומרים, וכוונתם לומר שהטיפשים שמחים תמיד, ושמחתם נובעת מחוסר הבנה של המציאות, אך האמת היא שההפך הוא הנכון: השמחה היא הסתכלות מעמיקה במציאות.

שנה שבתית בפתחנו בכמה הזדמנויות הזכיר הרבי שכאשר ראש השנה חל בשבת צריכה להיות השנה

ב"ה "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו…" תופעה מיוחדת ומדהימה אנו רואים בל"ג בעומר, המוני

עשרה בטבת, יום התחלת המצור על ירושלים, הוא ההתחלה של כל מאורעות החורבן שבאו אחר

אנו נמצאים בימי ההכנה לי"ט בכסלו, ראש השנה לחסידות. זה הזמן להתבונן ולשאול את עצמנו

השאיפה לשמחה טובה אבל לא די בה: ייתכן שאדם אכן ישאף לשמחה, אבל יפעל בדרך שגויה, ואזי הוא עלול ליפול השמחה ולהביא לתוצאות בלתי רצויות. שמחה אמיתית צריכה להיות מבוססת על מקום פנימי של ענווה ו'ביטול'. במקרים שבהם המניע הפנימי לשמחה הוא הרגשת ה'ישות', אי אפשר להגיע לשמחה אמיתית, וצפויים להגיע להפך הגמור שלה – למשברים ונפילות.

מאמר לקריאה לכבוד חמשה עשר באב, על השלימות שבכל אחד שמתגלה ביום זה

הרבי מתייחס אלינו כילדים גדולים! בהתבוננות ביחסו של הרבי אלינו, החסידים, במרוצת שנות הנשיאות, מצינו

פסח, הוא החג שיותר מכל עוסק בדיבור ומסמל את הדיבור. כפי שמובא בהגדה של פסח- "והגדת לבנך" -"מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם". מוסבר בספר יצירה, שלכל חודש בשנה יש שייכות לחוש מיוחד. החוש של חודש ניסן הוא חוש הדיבור. האדם נקרא מדבר, כי הדיבור הוא מעלת האדם. תקשורת, הזדהות וחיבור בין בני אדם מתרחשים בעיקר באמצעות דיבור.

ב"ה אל תיכנע ל'גורל' ידוע הפירוש החסידי על ההלכה "הקורא את המגילה למפרע לא יצא"

אלו נורות אדומות עשויות לאותת על תחילת נשירה? כיצד ניצור חיבור עמוק ואמתי עם הילד, כך שגם כי יזקין לא יסור ממנו? מתוך הרצאתו של הרב יצחק ערד, על בניית מבעוד מועד קשר בריא עם הילדים *- ההרצאה ניתנה בועידת "מקושר בכל" ופורסמה במגזין "דרך המלך".

ב"ה פרשת בא – יציאת מצרים בקשר הזוגי מעובד על פי שיעור של הרב יצחק

בדבר מלכות השבועי, מתייחס הרבי בהרחבה לשאלתו של הרבי הרש"ב בגיל ארבע או חמש, "מפני מה נראה ה' אל אברהם אבינו ולנו אינו נראה"? ולמענה של סבו, הצמח צדק: "כשיהודי צדיק בגיל תשעים ותשע שנה מחליט שעליו למול את עצמו, ראוי הוא שה' יראה אליו".

סיפור זה מובא בשיחותיו של הרבי פעמים רבות, אך כאן מוסיף הרבי דגש מיוחד: שאלת הרבי הרש"ב אינה על המציאות של של "וירא אליו ה'", אלא הגילוי של הענין. כלומר, הענין של "וירא אליו ה'" ישנו לכל יהודי – יש לו את בחינת היחידה, ניצוץ משיח, והוא קשור לקב"ה בכל מצב. זה רק צריך לבוא לידי גילוי.

ב"ה לא לפחד לחשוב העולם החיצוני שאנו נמצאים בו הוא עולם של 'תקשורת'. כל הזמן

ב"ה י"ב תמוז, חג הגאולה של הרבי הריי"ץ, מסמל את הניצחון של החינוך הכשר. מול

התרחשות אסון נורא כל כך, מזכירה ייד את האסון הנורא שקרה בזמן השמחה הגדולה לרגל חנוכת המשכן ובתוך המשכן עצמו – מותם של שני בני אהרן הכוהן נדב ואביהוא. אך גם "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" – איננו בבחינת טעם שכלי (אלא כגזירה שוה). זהו הזמן של "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". זמן של שתיקה.

שני סוגים במידת הגבורה כל השפעה אמיתית חייבת לבוא מקו ימין, קירבה ואהבה. ואילו דרך

בין מכלול הבעיות הפנימיות והחיצוניות שהפרט והכלל מתמודדים אתן, בולטת בעיית חוסר האחדות, המחלוקת, המריבה ובייחוד שנאת החינם; מצב שהאחד אינו יכול לסבול את זולתו.

חכמינו אמרו: "קשה לזווגם כקריעת ים סוף". כלומר: לחבר בין בני זוג זהו קשה כמו לקרוע את הים. דימוי זה של חכמים מלמד אותנו שזהו עניין לא פשוט. אך במבט לעומק מדוע בחרו חכמים להשוות את הקושי בלזווגם זאת לקריעת ים סוף דווקא ולא לדברים קשים אחרים?

בימים הבאים, המקשרים את חג הפורים עם חג הפסח, צריכה כל אשה ובת יהודיה להתבונן בחלק החשוב שהיה לאשה היהודיה בחגים אלה, ובמה שיש ללמוד מכך. נשים ובנות יהודיות! בידכן מוטל, במידה רבה, גורל עמנו.

התורה מתירה לאכול בשר. היא גם מתירה לשתות חלב. מדוע צירוף של שניהם יחד – נהפך להיות דבר איסור? סקירה מרתקת על טעמי איסור בשר וחלב מהפשט ועד לפנימיות – בתורת החסידות

כשיהודה אומר "בי אדֹני", הוא בעצם אומר: כשאתה משפיע אינך צריך להתרכז בהגעה לשלמות של עצמך. עליך להתמקד רק בי – במקבל ההשפעה. תניח לצורך שלך להשפיע, ותפנה את מחשבותיך ורגשותיך להבין ולהרגיש את הצורך של מי שאמור להיות מקבל ההשפעה.

אחת הסיבות לקשר בין אורחים לסוכות היא שבחג סוכות אנו עוזבים את דירת הקבע שלנו, שבה אנו בעלי הבית, ועוברים לגור בדירת עראי. באופן זה אנו  כביכול 'מאבדים' את 'מעמדנו' כבעלי הבית והופכים להיות אורחים בסוכה.  חכמים היטיבו לבטא רעיון זה בביטוי שטבעו: "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת" – הסוכה ראויה לכולם במידה שווה. אף אחד אינו בעל הבית בה, ולכן בסוכה, כולנו בעצם אושפיזין.

ב"ה ידידי הרה"ח אהרן דב שי' הלפרין מספר באחד מספריו ("מעשה ברבי") את הסיפור הזה:

השמש שוקעת, יורד החג. אנו הולכים להכתיר ולהמליך את הקב"ה כמלך עלינו, אך בל נשכח גם 'להמליך' את בן או בת הזוג שלנו.