Ask The Rabbi

נושא: תפילה

"אמירה נוקבת עד לתהום"

מה הכוונה בדברי הרבי הריי"ץ, ש"אמירה נוקבת עד לתהום, תהומא דליבא" – מדוע יש כוח כל כך גדול לאמירה, מה מיוחד בה, עד כדי כך שהיא נוקבת עד התהום?

פתגם זה מבטא במיוחד שלמילים יש כוח מיוחד, וכדברי הרבי הריי"ץ: "אימרה נוקבת עד לתהום, תהומא דליבא" (תהום שבלב).
בחסידות מוסבר כי מעיין שבוקע הוא כנביעת החוכמה. נהר שנמשך ממעיין מקביל לבינה המרחיבה ומתפתחת את נקודת ההשכלה של החוכמה. ואילו תהום, שהיא המקום הנסתר שמתחת לאדמה שממנו נובע המעיין, היא הכתר – הכוח העל-מודע שבאדם.
"אימרה נוקבת עד התהום" פירושה שישנן אמירות שחודרות באדם למקום על-מודע ומשפיעות עליו גם מעבר לשכל ולהיגיון.
ולדוגמא, כששניים נפגשים ביניהם לצורך קידום תהליך פנימי והליכה אל יעד מתוקן, הם מנהלים ביניהם דו-שיח באמצעות מילים, משפטים ואמירות.
האמירה והדיבור מבטאים את מה שהאדם מרגיש וחושב, ויש בהם כוח להשפיע על השומע.
חכמים משתמשים בביטוי "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב". ממילא אמירה הנובעת מתוך רגש הלב מגיעה ופועלת גם על הרגש של הזולת ("נכנסים אל הלב"), ואמירה מתוך אמונה תעזור לעורר גם באחר אמונה.
אמירה יכולה להיות מתוקנת ומועילה ויכולה להיות, חלילה, הרסנית ופוגעת. שינון אמירות נכונות נוסך באדם כוח להתקדמות, ואמירות שאינן נכונות עלולות להביא חלילה לנסיגה.
בתהליך המשותף יש לשים לב להשמיע אמירות מקדמות ומעצימות וכן יש להיזהר מהשמעת אמירות תוהיות.
משפט כמו "אתה אף פעם לא תצליח" או "חבל על המאמץ שלך", יכול לחדור עמוק פנימה אל האדם, לעכב התקדמות פנימית ואף להרוס את האפשרות להגיע אליה.
מפגש בין שניים שאמור להוביל תהליכים, צריך לכלול בתוכו אמירות שעומדות מאחוריהן הנחות מתוקנות שייתנו את הכוח להתקדמות אמיתית.

אמירה מלווה ומעצימה אינה חייבת להיות ארוכה. היא יכולה להיות תוכן ורעיון המובעים בצירוף מילים קצר ולעיתים אף חד.
אמרה היא נוקבת וחודרת פנימה. נקב עושים בדבר חד. פתגם קצר יכול להביע במילים ספורות תוכן ורעיון עמוק וחדש החודר פנימה לנפש בחדות. למבע הקצר המנוסח כפתגם יש יכולת מיוחדת להיקלט היטב בגלל הפשטות והחדות שלו.
בספר "היום יום" מובאים כמה פתגמים המביעים תוכן עמוק במילים מועטות.
לדוגמה: ישנו רעיון האומר שההנהגה של ה' כלפי האדם תלויה בהנהגות של האדם כלפי הבריות. אם האדם מראה אהבה ליהודי אחר, הוא גורם בזה שהקדוש ברוך הוא יאהב אותו; אם הוא מקרב יהודי אחר, הוא גורם בזה שהקדוש ברוך יקרב אותו. תוכן זה מובע במשפט קולע וחודר לעומק: "אהוב יהודי – ה' יתברך יאהב אותך; עשה טובה ליהודי – ה' יתברך יעשה לך טובה, קרב יהודי – ה' יתברך יקרב אותך". דוגמה נוספת: ישנו רעיון האומר שכל דבר שאדם משתמש בו בעולם, צריך להיות לשם כוונה ותכלית. מהדברים האסורים צריך להתרחק, אבל גם את הדברים המותרים יש לבחון שהם אכן נצרכים ושנעשה בהם שימוש ראוי, וללא זאת – הם חסרי תועלת עבור האדם. תוכן זה מובע בפתגם קצר וקולע: "האסור – אסור, והמותר – מיותר".
הפתגם מביע במילים קצרות רעיונות חשובים. הלשון הקצרה מאפשרת לאדם לזכור את הרעיונות בקלות, לחזור עליהם ולשננם, ועל ידי זה להיזכר בתובנות המתוקנות.
ישנו ביטוי המובא בחז"ל: "מרגלא בפומיה" (רגיל בפיו), כלומר יש שאמרה או משפט השגורים בפיו של האדם, והוא משנן אותם לעצמו ולאחרים. המשפטים האלה הם בדרך כלל משפטים קליטים שחודרים בקלות לזיכרון ונשמרים בו.
לכן, פתגם קצר שמבוסס על הנחה מתוקנת, הניתן לזולת והוא יכול לשננו, הוא כלי חשוב להעצמת ההזדהות, לשינון ההנחות המתוקנות ולחקיקתן בתודעה. כשאדם עושה תהליך ומגדיר את היעד המתוקן שלו, כדאי לו לחבר כמה משפטים-אמרות המבטאים את הרעיון החדש שרוצים לממש, על מנת לשנן ולהתעצם בעזרתם.

לעיתים האמירות המעודדות והמאמינות מפיחות באדם רוח חיים. הוא רואה שמאמינים בו וביכולות שלו וזה מעודד אותו, ממריץ אותו ונותן לו תקווה.
אך לעיתים האמירות המתוקנות שהאדם שומע, מנוגדות לאמירות שמשמיעים בתוכו הקולות הפנימיים האומרים לו שהוא לא מסוגל, לא יצליח וכדומה, ואז קשה לו לקבלן ולהאמין לתוכן שהן מבטאות.
בכל אופן, צריך להמשיך ולהשמיע את האמירות המאמינות לאורך כל התהליך. האדם זקוק להן, ובסופו של דבר הן יעזרו לו לגלות ולממש את היעדים שלו, למרות הקושי לקבלם.
לעיתים התגובה תהיה חצויה – "נו... אם אתה אומר..." או "מה אני אגיד לך... הלוואי" – תגובה כעין זו מבטאת ריחוק מן המקום המתוקן, ולצידה נכונות מסוימת לבדוק את האפשרות הזאת שבאמת קיים בו משהו אחר – משהו שטרם זכה להכיר. במצב כזה, יש לומר שוב את האמירות בתקיפות פנימית: "זו האמת. אתה טוב! אתה שלם! יש בך כל הכוחות!". הגברת התקיפות תעזור לאדם לקבל את הדברים, כי בתוך-תוכו הוא רוצה לשמוע שהוא יכול ומסוגל.
לעיתים, האדם ידחה את האמירות המאמינות על הסף ולעיתים אף יתרגז וייפגע מהן.
חשוב מאוד לשמור על רוגע ולא להזדעזע גם מתגובה קשה שבאה בעקבות האמירות המתוקנות, ובד בבד לנסות לברר את הסיבה לקושי של האדם לקבל את האמירות, שהרי הקושי הזה הוא גם גורם שתוקע.

מקורות

ראה בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן פט סעיף א: תפלת השחר זמנה מתחיל מעלות השחר אלא שלכתחלה מצוה להתחיל עם נץ החמה דהיינו אחר יציאתה ולא קודם לכן משום שנאמר יראוך עם שמש וגו' וראוי ליזהר בזה בימי הסליחות שרגילין להקדים קודם נץ החמה ואינו נכון אבל בדיעבד אם עבר והתפלל משעלה עמוד השחר יצא ואף לכתחלה יכול לעשות כן בשעת הדחק כמו שיתבאר.


ונמשך זמנה עד סוף שליש היום שצריך לגמור התפלה קודם שיעבור שליש היום בין שהיום ארוך בין שהיום קצר כגון אם היום ארוך י"ח שעות מעלות השחר עד צאת הכוכבים שליש היום הוא ו' שעות משעלה עמוד השחר ואם הוא ט' שעות שלישיתו הוא ג' שעות ולכן צריך ליזהר בחורף להשכים להתפלל בענין שיגמרו תפלת י"ח קודם שליש היום אף על פי שכבר קראו קריאת שמע בעונתה קודם התפלה כמו שנתבאר בסי' מ"ו.


ואם טעה או עבר ולא התפלל עד אחר שליש היום עד חצות יצא ידי חובת תפלה אבל לא יצא ידי חובת תפלה בזמנה ומכל מקום אין צריך להתפלל במנחה שתים לפי שגם בתשלומין שבמנחה אין לו שכר תפלה בזמנה:


ובסימן קיא סעיף א: (אף על פי שקריאת שמע וברכותיה מצוה בפני עצמה ותפלה מצוה בפני עצמה) צריך לסמוך ברכת גאולה לתפלה ולא יפסיק ביניהם אפילו באמן אחר גאל ישראל ולא בשום פסוק שנוהגין לומר קודם תפלת י"ח כגון פסוק כי שם ה' אקרא ודומיו חוץ מפסוק אדני שפתי תפתח שהוא חובה מתקנת חכמים ואינו חשוב הפסק שכיון שקבעוהו חכמים בתפלה נעשה מכלל התפלה וכתפלה ארוכה היא וי"א שמותר לענות אמן אחר גאל ישראל וכן נוהגין כמו שנתבאר בסי' ס"ו.


ובסעיף ד: אם עד שלא קרא קריאת שמע וברכותיה מצא צבור שמתפללין לא יתפלל עמהם תחלה ולקרות אח"כ קריאת שמע וברכותיה כמו שעושים בפסוקי דזמרה לפי שסמיכת גאולה לתפלה שחרית גדולה מתפלה עם הצבור (אבל בערבית תפלת הצבור גדולה מסמיכת גאולה לתפלה כמו שיתבאר בסי' רל"ו):


[אך בפשטות אי"ז גדול מתפילה בזמנה, מאחר וזהו סוכ"ס מצוה בפני עצמה וזהו זמנה].


ובסימן קכד סעיף ג: ש"ץ שנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שהתפללו בלחש והוא צריך לעבור להם לפני התיבה לאלתר יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם לצבור וא"צ לחזור ולהתפלל בלחש לאחרים מוציא לעצמו לא כ"ש ואין בזה משום המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה כיון שעל ידי הדחק הוא עושה כן.


וכן אם הוא שעת הדחק שאי אפשר להתפלל בלחש תחלה כגון שירא שמא יעבור זמן התפלה ולא יוכל לגמור כל י"ח ברכות של חזרת התפלה תוך זמן התפלה יכול להתפלל מיד בקול רם והצבור מתפללין עמו מלה במלה בלחש עד לאחר האל הקדוש וטוב שיהיה אחד לכל הפחות שיענה אמן אחר ברכת הש"ץ אם יהיה לו שהות להתפלל אח"כ או שהתפלל כבר:


ובסימן קט סעיף ג: וכשהוא מוכרח להתחיל מיד ומתחיל עם הש"ץ כשיגיע עם ש"ץ לנקדישך או לנקדש כפי נוסח מדינות אלו יאמר עמו מלה במלה כל נוסח הקדושה כמו שהוא אומר שאף שאין היחיד אומר קדושה בתפלתו כשהוא אומר עם הש"ץ אינו נקרא יחיד וכן יאמר עמו מלה במלה כל נוסח ברכת האל הקדוש וברכת שומע תפלה כדי שיסיים הברכה עם הש"ץ ביחד ושוב א"צ לענות אמן כמו שהש"ץ א"צ שהצבור עונים אחריו ועניית הצבור היא ג"כ על ברכות של זה וגם יכוין שכשיגיע ש"ץ למודים יגיע גם הוא למודים או להטוב שמך כדי שישחה גם הוא עם הצבור במודים ואם יכול לגמור כל התפלה עד שיגיע ש"ץ לסיום שומע תפלה יכול להתפלל בפני עצמו אחר סיום האל הקדוש.


וכל זה כשמוכרח להתפלל מיד משום סמיכת גאולה לתפלה או מפני שהשעה עוברת אבל אם אינו מוכרח לא יתחיל עם הש"ץ ולומר עמו נוסח הקדושה לפי שלכתחלה צריך לשתוק ולשמוע נוסח הקדושה מפי הש"ץ ולענות אחריו קדוש וברוך וימלוך בלבד כמו שיתבאר בסי' קכ"ה:


[וראה שערי הלכה ומנהג חלק א', עמוד קמז].