ההכנה לחג – אחדות בבית

"אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלֹקיכם". אדמו"ר הזקן מבאר בליקוטי תורה, שקוראים פרשה זו תמיד לפני ראש השנה מאחר שראש השנה הוא יום שבו כל הנשמות מתעלות לשורשן, ושם הן ניצבות יחד, באחדות לפני ה'.
זו ההכנה הפנימית לראש השנה: 'לגעת' בשורש של עצמנו ובשורש של הסובבים אותנו.
לכל אדם יש צד גלוי – התדמית החיצונית שלו, הבאה לידי ביטוי בהתחככות עם העולם והמציאות שסביבו, ומושפעת מהחוויות החיוביות והשליליות שהוא חווה. אבל לכל אחד מאיתנו יש גם שורש פנימי, שהכוחות והעוצמות הטמונים בו עולים לאין ערוך על הכוחות שבתודעה הגלויה.
תחילתה של שנה חדשה היא הזמן המתאים לחשיפת אותה מהות עצמית אמיתית, ובעזרתה – לחדש את הכוחות שבנו.

המבחן – אחדות

הנגיעה בשורש מחייבת אחדות ושוויון. אומנם יש סוגים שונים ודרגות שונות מ"ראשיכם, שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימך", אבל כשעולים אל השורש, כולם שווים.
הפירוד והמריבה יכולים להתרחש ולהתקיים רק בחיצוניות של התודעה, כאשר האדם רחוק מעצמו האמיתי. אבל כאשר האדם נוגע בעצמיותו, מוכרחת להיות אחדות.
היום מדברים הרבה על 'מימוש עצמי'. אנשים רוצים, ובצדק, לא לבזבז את החיים של עצמם, אלא לממש את כוחם ויכולתם. המימוש הגדול ביותר מושג כשאדם נוגע ב'שורש' של עצמו. ומה המבחן לכך? יכולתו להיות באחדות עם אחרים. אם הוא מסוגל לזה – הדבר מעיד שאכן התקרב אל עצמו באמת.
תודעה הקליפה החיצונית, שרחוקה מהשורש, עסוקה בתדמית החיצונית שיש בה גאווה, כעסים, עצבות והתנתקות מהסביבה. תודעת הקדושה החושפת את השורש, מגלה את המהות ויוצרת אחדות.
זהו מדד ברור שאדמו"ר הזקן מלמדנו באותו מאמר ואפשר לבחון אותו: כל מה ששייך אל הקדושה, יש בו שוויון ואחדות, וכל מה ששייך לקליפה מבטא פירוד.
זו גם המשמעות הפנימית של 'תשובה': לשוב אל השורש של עצמנו.

לכבד כל תפקיד בבית

חשוב שהבנה זו לא תישאר בתאוריה בלבד, אלא תבוא לידי ביטוי בחיי יום־יום. ניתן לכך דוגמה ביחסים הנכונים בין בני זוג בבית.
יסוד חשוב בחיי הבית היהודי הוא מתן כבוד הדדי בין בני הזוג. וכלשון הרמב"ם: "יהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו… וכן צוו על האישה שתהא מכבדת את בעלה ביותר מדאי…"
כבוד הוא ביטוי של נתינת מקום לזולת והערכה כלפיו. ההפך מכבוד הוא זלזול, היינו שלילת המקום והערך של האחר. אם לדוגמה הבעל מזלזל בפעולות ובעשייה של אשתו בבית וחושב לעצמו: "נו, מה היא כבר עושה? מבשלת, מנקה…" וכדומה, או אם האישה מהרהרת בליבה: "למה הוא לא משתכר די הצורך? למה הוא לא קם מוקדם? מה בכלל שווה לימוד תורה שלו?!" וכדומה, הם בעצם לא נותנים מקום זה לזה. הם לא מכבדים.
ייתכן שהגישה של כל אחד מהם בעניין ההתנהלות בבית והתפקוד בו תהיה שונה מגישתו של רעהו. לגיטימי לדון בהבדלים ולתאם ציפיות, אבל זה צריך להיעשות מתוך כבוד הדדי ובזהירות רבה שלא להגיע לידי הבעת זלזול.
במוקד התפיסה הפנימית נמצאת ההבנה שאין העיקר המראה החיצוני של התפקידים שממלאים בבית. יש לכבד את בן המשפחה האחר ואת התפקיד שהוא ממלא, ולדעת שהוא משלים אותו ואת עשייתו.
וכפי שמסביר אדמו"ר הזקן במאמר האמור בפרשתנו, שהאחדות היא בדוגמת 'עיגולים' שאין להם ראש וסוף, כי כל אחד הוא גם בבחינת ראש וגם בבחינת סוף. ובמילים פשוטות: לכל אחד ולכל תפקיד יש מעלה ויתרון, והם משלימים זה את זה.
האיש צריך לדעת שגם אם נראה לו שהדברים שהאישה עושה פשוטים וקלים, אלו תפקידים שהיא יכולה לעשות אותם טוב ממנו. הוא צריך להעריך אותה על תפקודה זה. ועל דרך זה גם האישה צריכה להבין ולראות את הייחודיות בתפקידי הגבר ולהעריך אותו על עשייתו למען המשפחה.
נתינת הכבוד מאפשרת נגיעה בשורש, שבו אין הבדלי מעמדות באמת, אלא כולם כמעגל שכולם שווים בו.
שבת פרשת נצבים, שלפני ראש השנה, היא זמן הראוי להתחדשות ולהעצמת הקשר בבית. כשלומדים בחסידות כי זהו זמן שבו חוזרים אל השורש, הדבר צריך לבוא לידי ביטוי ביחס הנכון אל זולתנו, ובמיוחד אל בני הבית.
כך גם נכניס חיי גאולה אל תוך ביתנו. בגאולה השלמה העולם כולו יהיה בבחינת 'רשות היחיד', היינו רשות שבה מתגלה אחדות ה' בצורה גלויה. וכאשר אנו שואפים ופועלים שגם הבית שלנו יהיה בתודעה של שיווין ואחדות – הרי יש במחשבותינו ומעשינו הכנסת גאולה פרטית אל תוך ביתנו פנימה.