Ask The Rabbi

נושא: תפילה

אהבת ישראל לכל אחד

מאיפה מגיע האפשרות לאהוב כל אחד ואחד, הרי בסופו של עניין השני הוא לא אני, והוא שונה ממני ולפעמים אף מתנגד אליי. והאם באמת צריך לאהוב גם מי שמתנגד אליי, שנלחם בי?

שאלתך היא אכן שאלה עמוקה ויסודית, שדנים עליה פעמים רבות בספרים, ובמיוחד באור המיוחד של תורת החסידות.
כדי להבין כל זה, אקדים בתחילה מן המקורות המדברים על הצורך לאהוב כל אחד ואחד, ומתוך המאמרים והפתגמים המובאים בתורת החסידות, בעז"ה יהיה העניין מובן כל צרכו.
היסוד המובא בתורה במפורש הוא בפסוק "ואהבת לרעך כמוך אני ה'" ומאמר רבי עקיבא על זה "זה כלל גדול בתורה", היינו שעניין זה הוא יסודי וכללי בהנהגה בכלל, עד שהוא "כלל גדול".
בהמשך לכך, ישנם כמה מאמרים מגדולי החסידות שמגדירים מהי האהבה הנדרשת, ועד להיכן היא מגיעה.
הבעל שם טוב אמר כך, ישראל הם התפילין של הקב"ה, ובהנחת תפילין הרי התפילין של יד קודמת לשל ראש, והענין בזה הוא שתפילין של יד – יהודים שהם 'מארי עובדין טובין' קודמים לתפילין של ראש – 'מארי השגה'.
תורה זו עוררה בקרב יהודים רבים אהבת ישראל גם לאנשים פשוטים. גם למי שהוא רק עושה מעשים טובים, ואין לו הרבה מעלות.
מאמר נוסף ישנו מהרב המגיד לר' אלימלך מליז'נסק - "שומע אתה מלך, מה שאומרים במתיבתא דרקיעא שאהבת ישראל פירושה – לאהוב רשע גמור כצדיק גמור".
והחידוש בזה הוא, שדברי הבעש"ט היו רק על אנשים פשוטים, והמגיד חידש שיש לאהוב גם רשע גמור וכמו צדיק גמור.
ולאחרי כל זה ישנו את המאמר המפורסם של אדמו"ר הזקן בתניא שאהבת ישראל היא למגדול ועד קטן, אהבה כמו אצל אחים ממש – אהבה עצמית.
ובתוך מאמר זה ישנו עומק מיוחד, שממנו מוסבר, שהיכולת לאהוב את השני היא מכך שכל אחד ואחד הוא כמו אח שלך. וכמו שבנוגע לעצמך אזי 'על כל פשעים תכסה אהבה', היינו שהאדם מרשה לעצמו לוותר פה ושם, ומסביר לעצמו מדוע הוא עשה כך ומדוע הוא כך, כן צריכה להיות ההנהגה עם החבר. שמתוך האהבה לשני, אפשר לכפות על הפשעים, להקטינם ולאבד בהם את המשמעות הרצינית.
בחסידות מוסבר, שבצורה פנימית יותר, האפשרות לאהוב בצורה כזאת מגיעה מצד השורש העצמי של כל אחד ואחד.
כשם שאהבת ה' לישראל היא אהבה עצמית, כי ישראל הם בנים של הקב"ה, אף אהבת ישראל שנובעת מאהבת ה' – אוהב מה שהאהוב אוהב – היא אהבה עצמית.
וביתר עומק: כל ישראל הם גוף אחד, עצם אחד. ממילא האהבה אינה לזולת אלא לו עצמו. כי הוא ממש חלק ממך.
ובדבריו של אדמו"ר הזקן ישנה הוספה חשובה ומהותית על מה שאמר המגיד, כי דברי המגיד הם עדיין תופסים מקום בהבנה, עדיין יש מקום לחילוקי דרגות – רשע גמור כמו צדיק גמור. ואילו האהבה שעליה אדמו"ר הזקן מדבר היא 'כמוך' – היא אהבה של אחים ממש, אהבה עצמית.
וכשמבינים שכך הם פני הדברים, שבעצם השני הוא לא רק כמו אח שלך, אלא הוא עצם אחד ממש איתך, אזי קל הרבה יותר להבין כיצד אפשר לאהוב אותו, כי הוא חלק ממש ממני.
בהמשך הדברים מביא אדמו"ר הזקן שה"מתכון" לאהבה הוא "להניח ולהעלות הנפש על הגוף", היינו לשים בצד את כל הדברים החיצוניים שמפרידים, ולשים במרכז את חיי הנפש, שהיא הדבר האמיתי, ומצד הנפשות כולו אחד ממש.
בחסידות הוסיפו והרחיבו שאהבת ישראל צריכה להיות אפי' ליהודי שנמצא בקצה העולם שמעולם לא שמע עליו ולא מכיר אותו. ולא רק בקצה של העולם בגשמיות אלא גם בקצה העולם הרוחני. וכל זה מגיע מאותם הנקודות המבוארות לעיל,
כי באמת, האהבה לכל יהודי ויהודי צריכה להיות בכל מצב שהוא יהיה. כמו שאהבת הקב"ה לכל יהודי ויהודי שהוא אוהב אותו בדוגמת 'נער' – אהבה עצמית בלי שום סיבה. ומכיוון שכך אוהב הקב"ה את כל יהודי כך צריך כל יהודי לאהוב את כל אחד ואחד. הוא לא צריך להרגיש שהוא עושה טובה ליהודי השני אלא שכל מציאותו היא מציאותו של השני.
ולא סתם שזו העבודה שנדרשת מאיתנו, אלא ניתנים לנו הכוחות לזה, וכפי שמבאר הרבי , שכאשר יהודי מקבל על עצמו לעזור ליהודי אחר – הוא מקבל כוחות נעלים ביותר שלא היו לו מצד עצמו.
ויש לסיים בכל זה, מביאורו של הרבי בסיפורם של מחלוקת דתן ואבירם ומשה רבינו, שעד הרגע האחרון ניסה להשיב בתשובה את דתן ואבירם, ע"י שהלך באופן של רוממות "ויקם משה", ובכך ניסה, אפילו ברגע הכי אחרון, לפעול עליהם לשוב בתשובה. ויש לשים לב לכך שהם פעלו נגד משה רבינו עצמו, ובכל זאת העביר על מדותיו, ואף ניסה להשיבם בתשובה.
וכמו משה רבינו, שמבלי להתחשב שכבר נגזר דינם, והקב"ה כבר "נעל את השער" לחזרה בתשובה, משה רבינו, עקב אהבתו הגדולה לכאו"א מישראל, חיפש דרך להשפיע על דתן ואבירם ולהצילם מלרדת חיים שאולה. כך צריכה להיות ההנהגה אצל כל אחד ואחד מאיתנו,
להניח על הצד את כל הדברים המפרידים ולהתרכז באמת האמיתית, שמצדה כל אחד ואחד מאיתנו שווה - כולנו עצם אחד ממש.

מקורות

ראה בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן פט סעיף א: תפלת השחר זמנה מתחיל מעלות השחר אלא שלכתחלה מצוה להתחיל עם נץ החמה דהיינו אחר יציאתה ולא קודם לכן משום שנאמר יראוך עם שמש וגו' וראוי ליזהר בזה בימי הסליחות שרגילין להקדים קודם נץ החמה ואינו נכון אבל בדיעבד אם עבר והתפלל משעלה עמוד השחר יצא ואף לכתחלה יכול לעשות כן בשעת הדחק כמו שיתבאר.


ונמשך זמנה עד סוף שליש היום שצריך לגמור התפלה קודם שיעבור שליש היום בין שהיום ארוך בין שהיום קצר כגון אם היום ארוך י"ח שעות מעלות השחר עד צאת הכוכבים שליש היום הוא ו' שעות משעלה עמוד השחר ואם הוא ט' שעות שלישיתו הוא ג' שעות ולכן צריך ליזהר בחורף להשכים להתפלל בענין שיגמרו תפלת י"ח קודם שליש היום אף על פי שכבר קראו קריאת שמע בעונתה קודם התפלה כמו שנתבאר בסי' מ"ו.


ואם טעה או עבר ולא התפלל עד אחר שליש היום עד חצות יצא ידי חובת תפלה אבל לא יצא ידי חובת תפלה בזמנה ומכל מקום אין צריך להתפלל במנחה שתים לפי שגם בתשלומין שבמנחה אין לו שכר תפלה בזמנה:


ובסימן קיא סעיף א: (אף על פי שקריאת שמע וברכותיה מצוה בפני עצמה ותפלה מצוה בפני עצמה) צריך לסמוך ברכת גאולה לתפלה ולא יפסיק ביניהם אפילו באמן אחר גאל ישראל ולא בשום פסוק שנוהגין לומר קודם תפלת י"ח כגון פסוק כי שם ה' אקרא ודומיו חוץ מפסוק אדני שפתי תפתח שהוא חובה מתקנת חכמים ואינו חשוב הפסק שכיון שקבעוהו חכמים בתפלה נעשה מכלל התפלה וכתפלה ארוכה היא וי"א שמותר לענות אמן אחר גאל ישראל וכן נוהגין כמו שנתבאר בסי' ס"ו.


ובסעיף ד: אם עד שלא קרא קריאת שמע וברכותיה מצא צבור שמתפללין לא יתפלל עמהם תחלה ולקרות אח"כ קריאת שמע וברכותיה כמו שעושים בפסוקי דזמרה לפי שסמיכת גאולה לתפלה שחרית גדולה מתפלה עם הצבור (אבל בערבית תפלת הצבור גדולה מסמיכת גאולה לתפלה כמו שיתבאר בסי' רל"ו):


[אך בפשטות אי"ז גדול מתפילה בזמנה, מאחר וזהו סוכ"ס מצוה בפני עצמה וזהו זמנה].


ובסימן קכד סעיף ג: ש"ץ שנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שהתפללו בלחש והוא צריך לעבור להם לפני התיבה לאלתר יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם לצבור וא"צ לחזור ולהתפלל בלחש לאחרים מוציא לעצמו לא כ"ש ואין בזה משום המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה כיון שעל ידי הדחק הוא עושה כן.


וכן אם הוא שעת הדחק שאי אפשר להתפלל בלחש תחלה כגון שירא שמא יעבור זמן התפלה ולא יוכל לגמור כל י"ח ברכות של חזרת התפלה תוך זמן התפלה יכול להתפלל מיד בקול רם והצבור מתפללין עמו מלה במלה בלחש עד לאחר האל הקדוש וטוב שיהיה אחד לכל הפחות שיענה אמן אחר ברכת הש"ץ אם יהיה לו שהות להתפלל אח"כ או שהתפלל כבר:


ובסימן קט סעיף ג: וכשהוא מוכרח להתחיל מיד ומתחיל עם הש"ץ כשיגיע עם ש"ץ לנקדישך או לנקדש כפי נוסח מדינות אלו יאמר עמו מלה במלה כל נוסח הקדושה כמו שהוא אומר שאף שאין היחיד אומר קדושה בתפלתו כשהוא אומר עם הש"ץ אינו נקרא יחיד וכן יאמר עמו מלה במלה כל נוסח ברכת האל הקדוש וברכת שומע תפלה כדי שיסיים הברכה עם הש"ץ ביחד ושוב א"צ לענות אמן כמו שהש"ץ א"צ שהצבור עונים אחריו ועניית הצבור היא ג"כ על ברכות של זה וגם יכוין שכשיגיע ש"ץ למודים יגיע גם הוא למודים או להטוב שמך כדי שישחה גם הוא עם הצבור במודים ואם יכול לגמור כל התפלה עד שיגיע ש"ץ לסיום שומע תפלה יכול להתפלל בפני עצמו אחר סיום האל הקדוש.


וכל זה כשמוכרח להתפלל מיד משום סמיכת גאולה לתפלה או מפני שהשעה עוברת אבל אם אינו מוכרח לא יתחיל עם הש"ץ ולומר עמו נוסח הקדושה לפי שלכתחלה צריך לשתוק ולשמוע נוסח הקדושה מפי הש"ץ ולענות אחריו קדוש וברוך וימלוך בלבד כמו שיתבאר בסי' קכ"ה:


[וראה שערי הלכה ומנהג חלק א', עמוד קמז].