בס"ד
נשים בפרשה – פרשת מטות
מאת אירית ציפורי
ענף קטן שלי
"אז איפה החלטת ללמוד בשנה הבאה?" "מה יבחר הבן הגדול לעשות כשיסיים את המסגרת הלימודית?" "למה הבת הבוגרת מחפשת עבודה גם מחוץ לבית?" שאלות שחוזרות שוב ושוב אצלנו בבית בקיץ הזה, ומעירות בליבי רגשות סותרים.
עץ המשפחה שלי נדמה בעיני לשבט קטן, תודה לא-ל, ואני כה גאה בו.
כשכולם היו קטנים שאפתי להצמיד אותם כמה שיותר קרוב אלי, הרגשתי במוחש את החיבור שלהם אל הגזע שלי, וחשבתי שהכל תלוי בי: אם אתאמץ להזין אותם במים ובאור השמש, ואדאג כראוי לגופם ולנפשם, הכל יהיה טוב מאד – הם יצמחו לתפארת.
עם הזמן גדלו ובגרו הענפים, ולנגד עיני הם הופכים להיות חזקים ומפותחים. הנה הם כבר מסוגלים להינתק מהעץ שלי, ולהקים לא רחוק ממני עץ חדש משלהם. ואני כה רוצה להמשיך להחזיק אותם הכי קרוב שרק אפשר, לבחור בשבילם את כל הטוב שהעולם שולח. מתכננת עבורם, מבררת את כל האפשרויות, מתעניינת במצבם… אבל משום מה, נדמה לי שהם מבקשים ממני משהוא אחר.
בפרשת השבוע בני ישראל מכונים בשם "מטות". פירוש המילה מטה הוא מקל חזק שהתנתק מן האילן, ממקור חיותו, התייבש והתחזק. בשונה מ"שבט", שהוא ענף רך וגמיש המחובר כל העת לאילן, המטה הוא איתן ועיקש, וכשננסה לשוברו או לכופפו, נגלה שלא נשארה בו שום לחלוחית שהייתה בו כשהיה מחובר לעץ. למעשה זו בדיוק הסיבה לעוצמתו. דווקא ההתנתקות מהאילן הגדול והבוגר, שכל כך הרבה יצורים חיים סוככים בצלו וניזונים ממנו, דווקא היובש וההתרחקות, יצרו בו את העוצמה והתוקף. במצב הזה הוא מקבל כוח הגדול לאין-ערוך מכפי שהיה לו קודם לכן.
מצב של ירידה והתרחקות בשלב כל שהוא בחיינו דומה מאד למה שקורה לכולנו בזמן הגלות, אותה אנחנו כואבים בתקופה זו של השנה, כאשר לא ניכר באופן גלוי הקשר שלנו עם האל הטוב, המהווה ומחיה אותנו. דווקא על-ידי הירידה וההתרחקות לכאורה מהמקור האלוקי, מגלים בניו של השם כוחות גדולים וחזקים יותר שהיו חבויים בתוכם, ומגיעים לדרגה נעלית יותר. הרי לא יתכן שההידרדרות הכואבת הזאת התרחשה לשוא! אם סובב הקב"ה את הדברים כך שנצא לגלות ונתפזר בין האומות, יש לזה סיבה שתכליתה להרים אותנו למקום טוב יותר.
כל הקשיים וההסתרות שאנו פוגשים בדרך, מעוררים בנו את ה"מטה" שלנו, את התקיפות והנחישות שיש בנו להישאר קשורים לאבינו שבשמיים, למרות הכל.
כשמביטים מן הצד, היובש של המטה והקשיחות שלו מאיימים עלינו, ורומזים על המרחק הלא נתפס ממקור החיים שלנו, אבל לחוזק הזה יש פנים נוספות. זו המתנה שקיבלנו שרק איתה נוכל להזדקף ולצאת מהגלות. העוצמה הזו יודעת לספר לנו: יש לך כוח, את יכולה, את יודעת לאן צריך ללכת, ויש לך גם התבונה להתעלם מכל הקולות והסחות הדעת שמאיימות להפילך, זורעות פחד אימה ודאגה.
הגלות עם כל מה שהיא מביאה, לא צריכה להביא אותנו לידי יאוש, חלילה, אלא להכיר בעלייה הנפלאה שמתעברת בזמן הזה. להוסיף בנו חוזק ואומץ בידיעה שאין מה להתפעל מהקשיים, הגם שהם מכסים את האופק, ומחשיכים את התיקווה. מטרת הגלות היא להוסיף בנו משהו שהוא מעבר לפוטנציאל הגלוי שלנו
"אני צריך שתבינו שזו הדרך שלי", הוא אומר, לפעמים גם בלי מילים. "אני מרגישה שזה מה שנכון עבורי", היא משיבה לי, והעוצמה שנושבת מתגובתם מפתיעה אותי. כעת אני מבינה שהמאמץ העיקרי ראוי שיהיה מכוון פנימה, לתוכי. שנדרשת התבונה והיכולת לשחרר, להרפות, לאפשר להם לצעוד ברגליים מהססות בנתיב המסע המיוחד שלהם. בזכותם אני מבינה, במיוחד כעת, בימי בין המיצרים, עד כמה עמוק הקשר ביני לבין הקב"ה, וכמה אינסופית היא אהבתו.
המשימה אינה קלה, ועם זאת אני לומדת אותה. צופה בהם ממרחק מסוים, ושולחת אליהם את המית ליבי על גלים של אהבה: "ילדים יקרים שלנו: תזכרו שאנחנו רוצים את הכי טוב בשבילכם, ויחד עם זאת, לעיתים בניגוד לרצון הטבעי שלנו, מכירים ויודעים שיש לכם יכולת להגיע לטוב אחר, הרבה יותר טוב מזה שאנחנו חולמים עליו. זכרו שתמיד נהיה פה בשבילכם, וגם אם המבט שלנו מוסתר כרגע ונעלם מכם, דעו שהוא תמיד מלווה אתכם, מאמין ובוטח בכל צעד שאתם עושים לבדכם."
