שני סוגים במידת הגבורה

כל השפעה אמיתית חייבת לבוא מקו ימין, קירבה ואהבה. ואילו דרך קו שמאל, של ביקורת ורוגז, אי אפשר להשפיע ולהעביר מסר בצורה פנימית, אלא רק השפעה חיצונית מקיפה שלא יהיה לה קיום פנימי.

ולמרות זאת, אין ספק שיש מקום בהשפעה גם לקו שמאל ולמידת הגבורה. וכדברי חכמינו "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת", כלומר, שאף שהקירבה וההשפעה היא ע"י "ימין מקרבת", הרי יש מקום של שימוש גם ב"שמאל דוחה". ועוד, שכל תהליך אמיתי עובר את כל עשרת כוחות הנפש, וממילא גם תהליך ההשפעה צריך לעבור את כל כוחות הנפש כולל מידת הגבורה וקו שמאל בכלל.

אלא שצריך לברר ולבאר, מהי מטרת הגבורה בתהליך ההשפעה, מתי בדיוק צריך להפעיל אותה, וכיצד פועלים איתה במינון הנכון ובצורה הראויה.

על מנת להסביר זאת בפרטיות, יש לכל לראש ליצור הבחנה בין שני אופנים של מידת הגבורה:

א. מידת הגבורה שעניינה הוא לא להשפיע בפועל, אלא להכשיר את המושפע בכלל שיהיה כלי ראוי לקבל את ההשפעה.

ב. מידת הגבורה המתלווה לעצם תהליך ההשפעה.

במאמר שלפנינו נדון באופן הראשון של מידת הגבורה.

גבורה – הכשרת הכלי

על מנת להבין לשם מה ומתי צריך להשתמש במידת הגבורה והדין, יש להתבונן כיצד הבורא בעצמו משתמש במידה זו.

חכמינו אומרים: "בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין ראה שאין העולם מתקיים עמד ושיתף עמו מידת הרחמים". משמע שיש מעלה מאוד גדולה ואיכותית דווקא במידת הדין, ועד שהבורא בתחילה רצה לברוא את העולם בה בלבד.

ההסבר לכך, שאילו לא הייתה מידת הדין, הרי כל העולם היה בעל זהות אחת, מאוחדת ובעלת קירבה לבורא האין סופי. כל העולמות היו בטלים באורו ודבקים באחדותו ולא היו מרגישים עצמם למציאות עצמאית. על מנת שתהיה לנבראים זהות נפרדת, עם בחירה חופשית (שהרי נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה דווקא בתחתונים, במציאות נמוכה ובעלת מודעות נפרדת מצד עמה) היה צריך הבורא לגלות קודם את מידת הדין והריחוק, שזהו הצמצום הגדול שהבורא יצר, שהעלים והסתיר את אורו האין סופי.

בלשון החסידות: מידת הגבורה מכשירה את הכלי. אילו היתה רק מידת החסד היה הכל בטל באורו האין סופי, כדי שיהיו כלים ( = מציאות עצמאית שיש לה יכולת קבלה) נפרדים, גילה הבורא את מידת הדין.

כשם שמידת הגבורה העליונה נועדה ליצור מציאות של כלי, היינו נברא בעל יכולת קבלה שעומד בצורה עצמאית. כך תפקידה של מידת הגבורה אצל האדם ("שמאל דוחה") היא להכשיר בשני את היכולת לקבל בצורה נכונה וראויה.

כדוגמת הילד הקטן, שאם יקבל שפע ואהבה בלבד, הרי תתחזק אצלו התחושה שהכל מגיע לו ותמיד חייבים לו. היכולת שלו לקבל בצורה נכונה, מתוך הכרת הטוב והבנה שצריך לעמול ולהתייגע בשביל לקבל ולפעמים לוותר לאחרים ולשתפם וכדומה, היא רק אם ההורה או המחנך ישתמש לפעמים גם במידת הגבורה, יציב גבולות, ויעביר תחושה שלא הכל בא כמובן מאליו. דווקא הרגשת החוסר במידה הראויה תאפשר לו להכיר בחסד הניתן לו.

וכך כשעוסקים בעבודת ההשפעה והטיפול: לעיתים, עם כל הרצון הטוב להשפיע ולהעניק, הרי אם לא יהא שימוש נכון במידת הגבורה, בהצבת הגבולות ויצירת תחושת הריחוק, הרי לא תתהווה אפשרות כלל של קבלה אצל הזולת, האמור לקבל את ההדרכה וההשפעה.

שימוש מושכל במידת הגבורה

כלפי מי צריך להשתמש במידת הגבורה? מבואר על זה בחסידות: מי שהוא בעצמו (במהותו הגלויה) במצב של גבורות או קטנות דעת, זקוק לקבל כשלב ראשון דוקא יחס של גבורות ודין.

מצב של גבורות הוא מצב שבו האדם מרגיש את עצמו בהרגשת ישות וגאוה המתנשאת. אף שאדם כזה בפנימיותו מרגיש תחושת חלל וריקנות אך בגלוי הוא מנסה לבלוט ולהתנשאות וליצור עליונות על אחרים. אדם כזה – במצב הקיצוני שלו – לעולם לא יודה בטעות ולא ידע לקבל ולהקשיב לאחרים, הוא אינו כלי אמיתי לקבל וללמוד מהזולת, כי הגאוה שלו חוסמת אותו לחלוטין מלקבל ולהיפתח.

מצב זה גם נקרא "קטנות דעת" – היינו מצב שבו יש לאדם דעת קטנה, שלא נותנת לו להיפתח לבני אדם ולמצבים אחרים השונים ממנו וכל כולו עסוק בהתרכזות שלו בעצמו (כמו ילד קטן המרוכז בעצמו, כך יכול להיות גם אדם מבוגר הנמצא בדרגת ילד קטן לענין זה).

אחד המצבים הנפשיים שמבטאים קטנות דעת, הוא אדם שיש בו מידת הכעס במינון גבוה והוא מלא התרגשות חזקה ללא שליטה שכלית. בזמן הכעס הוא לא רואה שום דבר סביבו ורק מרגיש את תחושת הפגיעה. אז הוא מסוגל גם לעשות מעשים ללא מחשבה, שאחרי שיתפקח מכעסו רק יתחרט עליהם.

במצב כזה לא יועיל ללכת בדרכי נועם, ולהראות יחס של אהבה בלבד. רק כשניצבים מולו בתוקף ולא נכנעים לשיגיונותיו, הוא מבין שהוא לא יכול לנהל את העולם איך שהוא רוצה.

כמו אדם שמנצל את הכעס לשלוט בסביבה ולהטיל עליה אימה, ככל שהזולת ייכנע לו הוא יהיה יותר רודן ושתלטן ורק כשהשני עומד בתוקף ואומר לו 'עד כאן', הוא ייעצר. ורק כשירגע ויוצר אצלו 'כלי' – כלומר יכולת קבלה, ניתן לבנות איתו מערכת יחסים של נתינה ואהבה, כי רק אז הוא ידע להעריך את זה.

ההרחקה הזמנית מאפשרת לו להבין את הטעות ולצאת מהישות, אך מיד אח"כ צריך לקרב ולהגביר את החסד, כי זה היחס האמיתי הנכון והראוי. מטרת הגבורות היתה רק לפתוח פתח ויכולת לקבלת החסד.

זהירות, לא להרחיק

כל הכלל הזה (שיש להקדים את מידת הגבורה) נכון רק למי שהוא בקטנות דעת ובגבורות כנ"ל, אך מי שהוא ב'גדלות דעת', כלומר שיש לו את היכולת לראות את הזולת ואת המציאות כמו שהיא, בראיה אובייקטיבית ולא מתוך אגו ואינטרסים אישיים בלבד, גם כאשר עושה טעות וזקוק לביקורת הדרך היא לא ע"י מידת הגבורה.

מכיון שכללות התודעה שלו היא תודעה של גדלות, הרי יש בו כלי ויכולת לקבלה ולהשתנות, לכן אין צורך ליצור את עצם מציאות הכלי (ע"י מידת הגבורה) אלא רק להשפיע לו בתוכו (ע"י מידת החסד והאהבה). להיפך, אם לאדם כזה ובמצב כזה יתנהגו איתו במידת הגבורה וה'שמאל דוחה' לא רק שלא יקרבוהו אלא ירחיקו אותו ויגרמו לקרע ונתק לחינם.

רק במקרים קיצוניים כשרואים שלנתינת החסד אין הכרת תודה ויחס חזרה, אלא הכל מבוסס על התרכזות בעצמו וכו' יש להשתמש בצורה מושכלת ב'שמאל דוחה' ומיד אח"כ לגלות את ה'ימין מקרבת'.

שלש עצות

במידת הגבורה אסור לטעות. כיון שאם הגבורה תהא במקום שאינו צריך או מעבר למינון הנדרש הרי עלולה להיות תוצאה קשה של 'טריקת דלת' והרחקה מוחלטת.

אפשר לתת שלש עצות פרקטיות על מנת לא לטעות ולאבד את כל היכולת של השפעה, בשימוש לא נכון במידת הגבורה:

א. תמיד כדאי להשתמש במידת הגבורה קצת פחות מהמינון שנראה נצרך. כי גם אם ההשפעה של זה תהא חלשה מידי, הרי להגביר את המינון תמיד יהיה אפשר, אבל אם היא תהא חזקה מידי, כבר לא יהיה למי להשפיע בכלל. במינון נמוך הרי המשפיע לא מסתכן בהרחקה טוטלית ובאיבוד כל ההשפעה.

ב. להשתמש במידת הגבורה אחרי הרבה תכנון ומחשבה ולא חלילה מתוך מקום של התלקחות וסערת רגשות. ובפרט שטבע האדם, שתוך כדי הכעס הוא פולט דברים קשים נוספים שלא תכנן להגיד קודם, ולכן חשוב מאוד התכנון והמחשבה המוקדמת מה בדיוק להגיד, ומתי ואיך להגיד וכדומה, באופן ש"מוח שליט על הלב".

ג. לא להזדהות יותר מידי עם הכעס והביקורת, ולא להיכנס לזה פנימית. אלא להישאר כמין אדיש לזה בתוכו, ורק יעשה כאילו הצגה של כעס. וכדברי הרמב"ם שהכעס היא מידה שאין לה מקום כלל, וגם כשנצרך האדם לכעוס ולגעור על בני ביתו בשביל להזהיר אותם על איזה עניין לא טוב שנעשה, הרי צריך להישאר מיושב בדעתו ורק להראות להם שכאילו הוא כועס. כלומר, לא להזדהות ממש עם הכעס אלא להשתמש בזה כטכניקה חיצונית בלבד והביטוי הפנימי של האדם יהיה רק במידת החסד והרחמים.