עשרה בטבת, יום התחלת המצור על ירושלים, הוא ההתחלה של כל מאורעות החורבן שבאו אחר כך ובסיומם – נחרב בית המקדש.
הרבי בשיחותיו מלמדנו, כי דוקא בעשרה בטבת טמונה ה'רפואה' לכל ענין הגלות. כאשר מטילים מצור על עיר, כולם נאלצים לשהות יחד בתוך חומות העיר. במצור על ירושלים נוצרה הזדמנות לאחדות שעם ישראל יכול, ונדרש היה לתעל אותה לחיוב. זו הרפואה, שבאמצעותה עם ישראל יכול למנוע לחלוטין את הגלות, שבאה בגלל שנאת חינם (אלא שלא נוצלה אז הזדמנות זו בפועל).
עשרה בטבת מזכיר לנו, שה"רפואה" לכל הגלויות החיצוניות והפנימיות היא אהבת ישראל ואחדות ישראל.
כידוע, חוסר האחדות, המחלוקת, המריבה ושנאת חינם הן שורש כל הבעיות הפנימיות והחיצוניות של הפרט ושל הכלל, וכל שאר הבעיות נובעות וניזונות ממנה.
עיקרון זה מוסבר בהרחבה במאמרי החסידות על הציווי "החלצו מאתכם אנשים . . לתת נקמת ה' במדין". נקודת הביאור (כמובא בהרחבה בקונטרס 'החלצו'), ש"מדין" מלשון מדון ומריבה, והוא "מקור התהוות הרע".
ההתמודדות עם השורש, הנמצא בעומק הדברים, קשה מאוד. קל יותר להתמודד עם התופעות החיצוניות, לטפל בתסמינים (סימפטומים), אך טיפול בשורש הבעיה הוא הטיפול הנכון, אם כי חשוב לדעת שהוא מחייב מאמץ ותשומת לב מיוחדים.
כאשר פותרים את הבעיה השורשית, ממילא מִיתַקנוֹת התוצאות השליליות שהיא יוצרת סביבה. ואולם, כאשר מתעלמים מהשורש, פתרון התופעות הנלוות יהיה פתרון זמני בלבד, והבעיה העיקרית תישאר בעינה.

לכל אחד יש תפקיד
בקונטרס האמור, הדן כולו בחומרת האיסור של שנאת חינם ובמקורו בנפש האדם, מבואר שהסיבה לפירוד ולמחלוקת היא הישות של האדם. האדם מרגיש את מציאותו ומחשיב אותה בכל פרט ופרט, עד אשר כל מציאות אחרת מפריעה למציאותו.
בהקשר זה מודגשת נקודה מעניינת: חוסר האחדות רווח בין אנשים בעלי דעה ותלמידי חכמים יותר משהוא רווח בין אנשים פשוטים.
הסיבה לכך היא שאם מתפתחת אצל אדם תפיסה עצמית לא נכונה, קשה לו לראות את מעלת הדומה לו, כיוון שעצם ראיית המעלה של הזולת מקטינה לכאורה את ההערכה העצמית שלו. והתוצאה – אותם אנשים שאין ספק שיש בהם מעלות גלויות והם עוסקים בתחומים דומים לתחום עיסוקו של אותו אדם – נוכחותם נתפסת בעיניו כאיום על מעמדו: להבנתו, קיומם של בעלי מעלה, מקטין בהכרח את ערכו ומעלתו.
כשמתבוננים בתופעה לעומק מבינים שהבעיה מתחילה כאשר חסרה לאדם הערכה עצמית אמיתית. בשל חוסר זה כל מעלה שיזהה אצל חברו – נתפסת בעיניו כגורם הממעיט מחשיבותו וממציאותו שלו. אם לא יהיו סביבו בעלי מעלה, והוא יהיה בעל המעלה היחיד, חשיבותו תישאר במלוא תוקפה. מחשבה זו מונעת ממנו את היכולת להיות עם זולתו בהתאחדות והתכללות.
היחס האמיתי והנכון לזולת יתפתח דווקא מתוך הכרה במעלותיו של כל אחד מבלי לחשוש שהכרה כזאת תפגע במעלותיו שלו.

מלחמה ללא נזקים
לפעמים אדם עלול לחשוב לעצמו, הן אמת, שהאחדות היא ענין מאוד חשוב ונצרך, והמלחמה למען האחדות היא המלחמה ב'קליפת מדין', אך מה לי ולצרה הזו? לשם מה עלי 'להתערב'? עדיף שאשב בשקט ובמנוחה, ואתן לאחרים להשתדל בהגברת השלום והאחדות.
באחת משיחותיו הקדושות (ט"ז תמוז ה'תשד"מ), הרבי 'מרגיע' ומבטיח ששום נזק לא יכול לצאת כאשר יהודי מנסה, מתוך אהבת ישראל, לפעול להגברת האחדות ולבטל עניינים של ריב ומדון.
וכך אומר הרבי: "בכל המלחמות שניהלו בנ"י – נחלו אמנם נצחון, אבל ביחד עם זה, כמדה מסויימת הי' גם ענין של היזק – כאופן זמני עכ"פ, לאחד או שנים או יותר מבנ"י. אבל במלחמת מדין התרחש דבר בלתי רגיל כלל – "לא נפקד ממנו איש": כל בנ"י – עד אחד – חזרו ממלחמה זו בשלימותם, ללא כל חסרון אצל אף א'! שכן, היתה זו מלחמה מיוחדת – "לתת נקמת ה' במדין". .
ומזה מובן, שכאשר יהודי הולך לעסוק במלחמת מדין ברוחניות, היינו, לבטל כל ענין של ריב ומדון בין בנ"י ולפעול הוספה באהבת ואחדות ישראל – יש לו נתינת כח מיוחדת למלא שליחות זו במילואה, מתוך שמחה וטוב לבב, ומובטח לו שישוב מעבודה זו במצב של שלימות – "לא נפקד ממנו איש" – שלם בגופו ובנשמתו, ואפילו בממונו".
באופן כזה, גם עשרה בטבת נהפך להיות יום של גאולה. וכפי שהרבי מבאר ב'דבר מלכות' של פרשת ויחי, גבי עשרה בטבת, שאף שכשה' מראה ליחזקאל בנבואה את המצור של עשרה בטבת, הברזל הוא סימן למצור ולחורבן העתידים לבוא על המקדש, הרי בפנימיות הענין, הברזל מסמל גם חוזק ותוקף, ומשום כך בית המקדש השלישי שיהיה חזק נצחי ותקיף כמו ברזל, ייבנה מברזל.