אשה בפרשה – פרשת כי תשא
מאת: אירית ציפורי
שברים
השעות חולפות ומצטרפות לימים, והגיליון שלפני נשאר לבן וטהור. קשה לי להתחיל ללמוד ולהיכנס לפרשה ולמצוא בה שוב את מה שקראנו בה בשנה שעברה, ובזו שלפני…
שוב זה יקרה. פספוס של כמה שעות, שיקול דעת מוטעה, הסחת דעת, וגם סדר עדיפויות שגוי, והנה הבאנו על עצמינו בושה כה גדולה, שכבר למעלה משלושת אלפים שנה רובצת על מצפונינו הקולקטיבי: עם ישראל נואש מלחכות למשה תחת ההר, ומתפתה לקולות שמתגברים ומצעקים. בתוך שעות אחדות נצרב בזיכרוננו זכר העגל הכוזב והתלהבות שטותית מפסל חסר תוחלת.
זה מביא אותי לחשוב על הטעויות שלי, על הכישלונות הצורבים בנשמתי, ולראות לנגד עיני את התוצאות והמחיר הכואב שאני משלמת עליהן. כמה הייתי נותנת כדי להחזיר את הגלגל אחורנית ולשנות את סיפור חיי. למחוק את העבר, ולכתוב הכל מחדש. כה הרבה הייתי משלמת כדי להיות אחרת – טובה יותר, חכמה יותר והרבה פחות טועה. לחזור לעבר ולכבד את הורי, לבנות בחוכמה את היחסים בתוך ביתי, להיות חברה נאמנה ומסורה. אבל יותר מכל קשה לי לשאת את הטעויות שעשיתי כאם לילדי.
לא פעם אני יושבת בשיחת אימהות במשרדי שבמעון. יחד אנו נוגעות בנימים הרכים של הכאב, ומתייצבות מול רגשות האשם. ולאחר שאני מפצירה בה שלא תייסר את עצמה על מה שנראה לה כטעויות של אם צעירה, אני מוצאת עצמי מתבוננת לאחור אל חיי שלי כאם, וכמעט נופלת אל תוך התהום שפעורה שם, פסע מאחורי. כמה דברים הייתי צריכה לעשות ולא עשיתי! כמה ספרי הדרכה חכמים קראתי ולא הפנמתי! כמה מילים לא היו צריכות להיאמר, אך הם מצאו דרך ונפלטו לעבר הפעוטים היקרים שכה תלויים בי. נזכרת בפעמים שלא מצאתי מקום בנפשי כדי להקשיב, ומתייסרת מחוסר היכולת שלי להתחזק ולהציב גבולות בטוחים שישמרו עליהם בנתיבי חייהם. רואה אותם נופלים ומאשימה את עצמי.
דוד המלך אומר בספר תהילים: "וחטאתי נגדי תמיד", וגם כאן בפרשה מצווה השם את משה להניח בארון העדות את שברי הלוחות הראשונים, לצד הלוחות החדשים השלמים. היתכן?! איך אפשר לשאת את החרטה? הלא עדיף להסתיר, להדחיק ולשכוח הכל!
אני פונה לחפש מרגוע לנפשי בשיחה האחרונה של הרבי משנת תשנ"ב. הרבי נוגע בכאב שלי ממש, ויחד עם זאת מצביע על דבר מדהים: הסיפור על הידרדרות כל כך עצומה של עם ישראל מהחוויה האלוקית של מעמד הר סיני, לדרגה של עשיית עגל דומם והתלהבות משליטתו המדומה בהם, נמצא בלב פרשה ששמה: "כי תישא". שם שמובנו הוא נשיאה והעלאה, והוא מבטא את הרוממות של ישראל. ויותר מכך, הפרשה מספרת על הלוחות השניים שפסל משה בעצמו, שיש בהם יתרון ומעלה על הלוחות הראשונים שהיו מעשה אלוקים, ובהם התווספו לעם ישראל הלכות מדרשים ואגדות. כשירד משה מהר סיני עם אותם לוחות חדשים קרן אור פניו, מפני שגם הוא התעלה לאחר התיקון. "אל תצטער משה על הלוחות ששברת", אומר לו השם הטוב, הלוחות האלה יש בהם כפליים כוח ועוצמה. הן מסמלות את ההזדמנות שקיבלנו לתקן, והעניקו לנו מתנה זוהרת ושמה "תשובה".
בעצם מקופל כאן הסיפור של העולם, ושל חיינו על פני האדמה. הסיפור שחי את הדרך, את המאבק ואת הניסיון. חיינו אינם תעודה המפרטת ביובש הישגים וציונים על מבחנים, והם וודאי לא תסריט של סרט נוטף מתיקות. הקב"ה אוהב את ההתמודדות, את הקימה מהכישלון, יותר משהוא מחכה לתוצאות. הוא לא מוותר על השברים ושומר אותם לצד הלוחות החדשים. ואלו, הלוחות האחרונים, שנוצרו בעקבות ירידה עצומה וטעות נוראית, מספרים לנו על האור הטמון בנפילה. לשום מצב לא הגענו ללא התוכנית המדוייקת של הבורא. במבט לאחור הכל קרה כי היה צריך לקרות בהשגחה פרטית ומופלאה.
כן, זה נכון, יש שם עבר מאחור, אבל הוא לא חשוך. זה רק היה נדמה לי! בכל טעות או כישלון טמונה משמעות עמוקה, ולנו נותר להתיישר ולהביט קדימה ללא מורא. להפסיק להכחיש ולחדול מהצטדקויות. במעמד הר סיני נתגלה לנו כבוד השם פנים בפנים, ושם גם ניתן לנו הניצוץ שמסוגל להאיר אפילו חושך כבד. אפילו את החושך שלי.