אחד מהיסודות הכי עיקריים בחייו של היהודי, הוא מה שמזמן לזמן שב היהודי מחטאיו ומעונותיו ושב אל הקב"ה. תשובה היא מלשון שיבה וחזרה אל המקום האמיתי.
שיהודי ל"ע חוטא ועובר ופוגם את הדרך, הוא מתרחק מעט מהמקום האמיתי והעצמי שלו – החלק אלוקה ממעל ממש, ועבודתו של היהודי היא להסיר את הלכלוך והפגם שמעלים ומסתיר על נשמתו, ולגלות את העצם שלו.
בדורות עברו, היה מקובל שעבודת התשובה נעשית מתוך מקום של בכיות ומרירות, אך לאחר שהגיעה תורת החסידות לעולם, וכפי שהתגלה במיוחד בדור האחרון, בהגלות הרבי מה"מ, הרי עבודת התשובה מקבלת מקום עצמי ונעלה הרבה יותר, וכמו שמקובלת האמרה "תשובה מתוך שמחה".
יסוד לכל, הוא המבואר באריכות במאמר מרגלא בפומיה דרבא תשמ"ו, ששם ביאר הרבי באריכות את ההבדל בין הדורות שעברו לדורות האלו האחרונים.
במהלך המאמר מבאר הרבי באריכות את עבודת התשובה, ותוך כדי שמזכיר את עבודת התשובה שהיתה פעם מתוך בכיות ומרירות, מסביר הרבי שאמנם כך היתה העבודה בדורות שקדמו, אך בדורות האלו האחרונים לאחרי כל הייסורים הרבים, שמבררים מזככים ומרומים הרי "אין לנו כוח לענין המרירות".
ומסביר הרבי שם באריכות, שבדורות האלו נמצאים כבר בערב שבת לאחרי חצות, וכמו שבערב שבת כבר מתכוננים לקראת השבת וטועמים ממאכלי השבת, הרי כך הוא בדור הזה האחרון, שנמצאים כבר ממש ערב שבת קודם הגאולה, וצריכים כבר לטעום מדרכה של הגאולה, והתשובה צריכה להיות מתוך שמחה.
וכמו שמוצאים בריבוי מכתבים של הרבי, שמסביר ליהודים על עבודת התשובה הנדרשת מהם, ומבהיר להם הרבי, שהעבודה צריכה להיות מתוך שמחה.
ודוגמא לדבר באגרת ג'תשסט
"..ומ"ש אודות הענין הידוע ותקונו, הנה בזמננו זה יש להסיח דעת מזה עד לאחר החתונה בשעה טובה ומוצלחת וכמובן ג"כ משו"ת אדמו"ר הצמח צדק נדפסה בשער המילואים חלק ב' סי' ס"ב, אשר המחשבה אפילו בהתיקון של הדבר עלולה ח"ו וכו', וכן לא ירבה בסיגופים ותעניות כמבואר באגרת התשובה לרבנו הזקן ובכגון דא הפירוש שלא ירבה, שלא יעסוק בזה כיון שמחליש צלילות המחשבה ויכולת העיון בלימוד התורה ובמילא ה"ז ריבוי רב מכפי יכולתו. ותמורת תעניות אלו יהיו התעניות המבוארים בפתגם כ"ק אדמו"ר מוהר"ש (ספר התולדות עמוד ע"ב יעו"ש), וכן ירבה באותיות התורה והתפלה, ומה טוב גם בדבור אם הוא בלא בליטות, וישפיע על הנוער לקרב לבן לאבינו שבשמים".
ומסיים הרבי במכתב:
"ומובן שכל הנ"ל מההכרח הוא שיעשה מתוך שמחה, ולפלא גדול שמרבה בכתיבתו בהתאוננות על מצבו ואינו מזכיר ע"ד שיעוריו בתורת הנגלה ותורת החסידות בשופי, וכן מפעולותיו במסגרת צעירי אגודת חב"ד...."
וכפי שאמר הרבי בהתוועדות ח"י אלול תשי"א,
"ההכרזה "נאַשאַ ביריאָט", שפירושה "דידן נצח" – נכונה היא, ושייכת במיוחד לימים אלה:
ובהקדמה – שסדר ההנהגה אצל אנשי-חיל, שצועדים עם "מאַרש (שיר לכת) של נצחון" גם ביציאתם למלחמה
130, למרות שזוהי מלחמה קשה נגד אויב חזק כו'. וטעם הדבר – לפי שתנאי עיקרי ביציאה למלחמה היא ש"אל ירך לבבכם"
131, אלא אדרבה,
חיזוק הלב, כפי שמתבטא גם בהיציאה למלחמה מתוך שמחה, ועי"ז מצליחים לנצח במלחמה.
ועד"ז בנדו"ד – שהיציאה לעבודת החשבון והתשובה בי"ב הימים שלפני ר"ה היא מתוך
שמחה [כמודגש בכך שהתחלת י"ב הימים היא ב
ח"י אלול, שענינו נתינת
חיות ושמחה63], כיון שבטוחים שסוכ"ס יהי' "דידן נצח"
132, והשמחה עצמה מוסיפה בהנצחון.
ועד שהנצחון במלחמה הוא באופן הכי נעלה – כדאיתא במדרשי חז"ל
133 שמצינו אצל מלכי ישראל כמה אופנים בנצחון המלחמה: "ארדוף אויבי ואשיגם גו'"
134, "אני רודף אותם ואתה עושה", "אני אומר שירה ואתה עושה", ועד להאופן הכי נעלה – כדברי חזקי': "אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ו(אפילו) לא לומר שירה, אלא
אני ישן על מטתי ואתה עושה"!
וכן תהי' לנו – שמנצחים את כל הענינים הבלתי-רצויים, וזוכים להגאולה השלימה "בעתה אחישנה"
135, בקרוב ממש ובעגלא דידן.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) כתיבה וחתימה טובה לנו ולכל בית ישראל בטוב הנראה והנגלה.".
ומכאן ועוד ריבוי מקומות במכתבים ובשיחות של הרבי, רואים בפירוש, שעבודת התשובה כעת היא צריכה להיות לא מתוך בכיות ומרירות, אלא דווקא מתוך שמחה.
ומחוזקים הדברים, לפי כל המבואר בארוכה בשיחות הכי אחרונות שהעבודה כעת צריכה להיות ממש מעין לעת"ל, שצריכים כבר להתחיל לחיות ברוחה של הגאולה, ולהתנהג במעמד ובמצב כמו בגאולה האמיתית והשלימה.
