בספר של הרב ערד 'רעים האהובים' קראתי (בע' 34-5) הסבר על העונג, שהוא הביטוי הנפשי הנעלה ביותר ולכן הוא ממלא את הנפש לגמרי. הדברים הובאו שם לענין שצריכים להזהר לפעמים מתענוגים מסויימים, שלא ימלאו את הנפש ויחסמו את הזוגיות מלהתבטא.
ככל שמוכר לי מחסידות החלק הראשון והחיובי של הדברים, שאין למעלה מעונג, ושהעונג חודר בכל כוחות הנפש, כך היה לי קשה להבין את ההקשר לחלק השני והשלילי – שצריכים להזהר מעונג החוסם את שאר הכוחות והרצונות. למיטב הבנתי (הלא גדולה במיוחד…) העונג לא משתלט על כוחות הנפש האחרים וחוסם אותם מלהתבטא, אלא אדרבה, הוא חודר בתוך כל שאר הכוחות ומתבטא דרכם, כיון שכל פעולה וכח של האדם מכוון לאמיתו של דבר כדי לגלות את העונג שלו (וזו הסיבה שכח העונג שבנפש הוא משל לפנימיות עתיק למעלה, המציאות האמיתית של כל הנמצאים). ולכן קשה לי להבין מדוע יש להזהר ולחסום את העונג מ"השתלטות" על הכוחות; ואדרבה, אם יש משהו שמשתלט ומונע כוחות אחרים בנפש הדבר אמור להוכיח שאין זה עונג אמיתי.
ולכן אף שהבנתי והזדהיתי עם כללות האמור במאמר הנ"ל בספר על זהירות מהתמכרות, לא הצלחתי להבין את ההקשר לביאור ענין העונג בחסידות. אשמח אם יובהר לי מה לא הבנתי, ועוד יותר אשמח אם יצויין לי מראה מקום להסבר כזה בחסידות שנעלם ממני (התייחסות לעונג כאל דבר שיש להזהר ולהגביל אותו מלהשתלט על כל הנפש).
תודה רבה!
תפריט
