כדי להבין זאת, יש להקדים תחילה בחיוב השמחה בעבודת ה'. עבודת ה' צריכה להיות בשמחה, וכמ"ש "עבדו את ה' בשמחה". ועד שהשמחה בעבודת ה' היא עיקר גדול.
וידוע פירוש האריז"ל על הפסוק "תחת אשר לא עבדת ה' אלקיך בשמחה" – שהכוונה היא שאמנם אתה עבדת את ה' כמו שצריך, אבל העבודה שלך לא הייתה בשמחה, וזה מה שגרם לך לכל הבעיות והצרות.
וכן מסופר על האריז"ל, שמה שזכה לרוח הקודש נפלאה, היה זה בזכות השמחה. וכאשר יהודי עובד את עבודתו בשמחה וטוב לבב, אזי זה גורם שהעולם כולו יהיה בשלימות –
כי תכלית הבריאה היא בשביל ישראל, וישראל ע"י העבודה שלהם פועלים שהעולם יהיה בתכלית השלימות. שאמנם העולם נברא כבר בתחילתו בתכלית השלימות, עולם על מילואו נברא, אך רצונו של הקב"ה הוא שעבודת היהודי עצמו תוסיף בהעולם.
ולא רק שעבודת ה' בשמחה היא שלימות עבודתו של היהודי, אלא היא גם הכרח בעבודת ה'. עד שמגיע על זה עונש ח"ו, כביאור הנ"ל בפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה".
ומצד שני, ישנו פסוק המדגיש שעבודת השמחה צריכה להיות לא באופן של הרגשת המציאות והישות, אלא באופן של ביטול.
וזהו מה שכתוב "עבדו את ה' ביראה" – היינו שעבודת ה' צריכה להיות מתוך יראה, אלא שהפסוק ממשיך – "וגילו ברעדה" היינו שעם זה צריך להיות שמחה.
כי אם עבודתו של היהודי תהיה כל כולה בנויה על עבודת השמחה, מתוך ישות והרגשה עצמית, אכן יכול להיות מצב שיסתעפו מזה כמה וכמה ענינים בלתי רצויים, ואילו כאשר עבודתו של היהודי היא "וגילו ברעדה", מתוך ביטול וענווה, אזי לא יגיעו מזה תוצאות בלתי רצויות.
וכדי לבאר את העניין, ולהסבירו ביתר פירוט, יש להקדים את הפסוק "ויספו ענוים בה' שמחה" היינו ששמחה אמיתית היא דווקא שהיא מגיע מתוך ענווה, מתוך נקודת ביטול.
ואין הכוונה "ביטול" כטעות של כמה וכמה שאדם צריך לבטל את מציאותו מכל וכל, לחשוב שהוא אין ואפס ובטל במציאות, ללא כל כוחות ויכולות;
אלא הפירוש הוא כמו הפירוש של "ענווה" – שהעניו לא טועה בעצמו ולא יודע את מעלותיו, אלא, הגם שהוא יודע את המעלות, ולא רק את חלקן אלא הוא יודע את כל המעלות שלו,
- שעניין זה הוא שייך אצל כל אחד ואחד מישראל, כי כל אחד ואחד מלא מצוות כרימון, ובפרט ש"ועמך כולם צדיקים" וכל ישראל הם בחזקת כשרות –
ועם כל זאת שהוא יודע את מעלותיו ויכולותיו, אינו נעשה על ידי זה למציאות בפני עצמו, ועל אחת כמה וכמה שהוא לא נעשה על ידי זה בבחינת "ישות", כי הוא יודע את האמת האמיתית שכל המעלות שיש לו הם לא "כוחו ועוצם ידו" אלא הם ניתנו לו מלמעלה, מהקב"ה.
ואילו היו ניתנות מעלות אלו למישהו אחר, הוא היה ג"כ במדריגה כזאת. ולא רק זאת, אלא שהוא היה במדריגה עוד יותר נעלית מהמדרגה שלו.
וענוה זו [מכיון שהוא יודע את המעלות, אלא שאינו נעשה עי"ז למציאות] הנה לא רק שאינה מביאה להיפך השמחה, אלא אדרבא, הענוה והביטול שלו (שחושב שאינו מגיע לו כלום) מביאה אותו לשמחה גדולה ושלימה. דשלימות השמחה היא דוקא במי שהוא בטל.
ומכיון שהשמחה באה בסיבת הענוה והביטול, לכן גם השמחה עצמה (גם כשהיא בהתגלות) היא בבחי' ביטול.
ומכל זה יובן, שכאשר מגיעים לעבודת השמחה לא מתוך נקודה של ישות ומציאות עצמית, אלא מתוך הנחת ביטול, וידיעה אמיתית שכל המעלות שישנם לי הם לא מעצמי, אלא ניתנו לי מהקב"ה, ואילו היה הקב"ה נותן את המעלות האלו לאדם אחר, ייתכן שהיה מגלה אותם בצורה יותר נעלית.
וכאשר מגיעים לכל זה מתוך נקודה של ביטול, אזי "ויספו ענוים בה' שמחה" ולא יגיעו מזה לתוצאות בלתי רצויות.
נקודה נוספת, ששמחה אמיתית היא צריכה להיות קשורה עם תורה ומצוות, וכמובן ע"פ כללי התורה והמצוות. ואחרת אין כזה שמגיעים למקום של שמחה אמיתית.
ויש להוסיף בכל זה, שידועה גזירתו של הרבי מה"מ בעניין שתית המשקה, שיש למעט כמה שיותר בשתייה בכלל, ובמיוחד עד גיל ארבעים שמותר לשתות מעט ביותר, ועכ"פ עד רביעית.
ויהי רצון, שנזכה להגיע לשמחה אמיתית, בהתגלות היעד הנכסף והשלם – הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומייד ממש.
