בעניין שם זה ישנה מחלוקת גדולה בין מפרשי המקרא, ולהלן אביא את השתלשלות הדברים, ממקורם בתורה, עד ביאורם בפועל בפוסקים.
בפרשת שמות נקרא הקב"ה בפעם היחידה בשם "אהיה אשר אהיה" (שמות ג, יד); שם מסופר באריכות לאחרי שאלת משה "הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלקי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם" הרי אז "ויאמר אלקים אל משה: אהיה אשר אהיה, ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם".
בגמרא (שבועות לה, סע"א) נמנה שם זה כא' מהשמות שאינן נמחקין. אך הרמב"ם לא מונה שם זה (הל' יסוה"ת פ"ו ה"ב) בשבע שמות אלו. (אמנם ישנם דפוסים בספרי הרמב"ם שמונים את שם זה כשם שאינו נמחק – היינו כשם קדוש – אך ברוב הדפוסים הנפוצים אינו קיים)
ומבאר על הרבי מה"מ בשיחתו את ההסבר והביאור בשיטת הרמב"ם: ובהקדים ביאור הרמב"ם במורה נבוכים, שמשמעות שם זה איננה לתאר כח או פעולה של הקב"ה, אלא הוא מביע את זאת ש"המצוי" - ההמצאות - של הקב"ה אינו דומה לחלוטין להימצאות של הנבראים; שכולם– כל הנבראים - נמצאים בגדר חידוש, או ייתכן שלא יימצאו, וכך היה לפני שנמצאו מאמיתת המצאו, ואילו "מציאותו" של הקב"ה הוא מחוייב המציאות, היינו מציאות שחייבת להיות, ולא יכול להיות בה כלל שינוי.
קדושה מבטאת את ההיבדלות ויחוד מדברים אחרים ע"י התקשרות למקור. קדושה והבדלה קיימים רק בין דברים שיש ביניהם איזה קשר ודמיון.
ולכן, כל השמות שמתארים את ההתגלות של הקב"ה לעולמות, מה שנקרא לפי מעשיו, הרי השמות שייכים להיות קדושים - הם נבדלים מעניני החול.
ואילו השם "אהיה" הוא מבטא את מציאותו של הקב"ה מצד עצמו, אמיתת המציאות, לא במציאות נמצא כלל, ולכן לא ייתכן כלל להבדיל בין עצם המציאות של הקודש למציאות החול, כי אין בינהם השוואה כלל. ולכן אין שם זה שם שאינו נמחק, ולא בגלל החסרון שלו, אלא בגלל העוצמה והמעלה הגדולה ביותר שלו.
ולכן דרגה זו, היא "אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות" - שבשונה מהדרגות באלקות, של שמות שאינם נמחקים, הרי המצאם בגלות הוא באופן של ניתוק "לא צר";
ואילו הדרגה של "אהיה" שהוא מחוייב המציאות, הרי מבחינה זו הקב"ה נמצא "עמם בצרה" "לו צר", באופן שהשעבוד כביכול "נוגע" לקב"ה.
התגלות שם זה היא מתוך ה"סנה" - שמלמדת שאפי' לגבי הסנה - "אין מקום פנוי בלא שכינה" (שמו"ר פ"ב, ה) (כך מבאר הרבי בשיחת שמות ליקוטי שיחות חכ"ו)
ובמקום נוסף מבאר הרבי את הביאור הפשטני של שם זה.
על הפסוק "אהיה אשר אהיה" פרש"י "אהיה עמם בצרה זאת, אשר אהיה עמם בשעבוד מלכיות";
וביאור הדברים כך הוא:
קודם נאמר "ויאמר עודאלקים.. כה תאמר אל בני ישראל ה' אלקי אבותיכם.. שלחני אליכם זה שמי לעלם זה זכרי לדור דור" ופרש"י על "זה שמי לעלם" - "חסר וי"ו, לומר העלימהו, שלא יקרא ככתבו. וזה זכרי - למדו היאך נקרא. וכן דוד הוא אומר ה' שמך לעולם, ה' זכרך לדור ודור".
ומבאר הרבי את הדין והדברים בין בני ישראל למשה:
ישראל ידעו את שמו של הקב"ה, שכשם שהאבות מסרו להם ע"ד מציאותו של הקב"ה, כן מסרו להם שמו. כמו"כ ידעו שהקב"ה הולך לגאול אותם ממצרים, כהשבעת יוסף "פקוד יפקוד" שהיו צריכים לקיימה; והכוונה ב"אמרו לי מה שמו" היא קושיה וסתירה שבני ישראל יביעו בפשטות כאשר יאמר להם משה ש"אלקי אבותיכם שלחני אליכם" להוציאם ממצרים;
מכיון שמלבד קושי עבודת הפרך, היתה גזירה של "כל הבן.." ו"פרעה היה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם" - ואם מצבו של בני ישראל הביא לידי שאלקים ירחם ויגאלם - כיצד ייתכן שמלכתחילהאיפשר גלות נוראה כ"כ במשך שנים רבות כ"כ?!
איזה מין "שם" והנהגה זאת המאפשרת גלות נוראה שאלפי ילדים יהודים נשחטו ר"ל; ומשה מוסיף שגם אצלו זוהי שאלה - זעקה "מה אומר אליהם"?
ע"ז ענה הקב"ה "אהיה אשר אהיה" - אין לחשוב ח"ו שבמשך הגלות הקב"ה העלים עין, אלא הוא נמצא יחד עם ישראל באותה הצרה, "בכל צרתם לו צר".
וההסבר כיצד יתכן שהקב"ה נמצא עם ישראל יחד בגלות, וביחד עם זאת הוא מאפשר גלות כזאת נאמר "ויאמר עודאלקים .. זה שמי לעלם", שם הוי' לא נקרא ככתבו, הרחמים לא גלויים אלא נעלמים; רק שמתגלים ע"י שישראל קוראים "אדנ"י" - בכך הם מגלים ומזכירים את הרחמים שישפיעו בהעלם.
וגם בימי דוד, שלא היה מצב של גלות, לא קוראים את השם ככתבו אלא במקדש; ולעת"ל יתגלה שם זה בכל מקום.
ולכן נראה שלא משתמשים בשם זה כיום, כי הוא שם נעלה ביותר, שתתגלה מציאותו לעתיד לבוא דווקא.
