שידוכים טובים

אחד האתגרים הגדולים ביותר שכל יהודי וגם כל חסיד נדרשים להתמודד עימו הוא פיתוח נכון של המקום ההורי שבו שמתוכו יתפתחו בו דאגה אמיתית ואהבה שלמה לילדיו; יכולת להעניק להם חינוך נכון שיש בו גבולות מאוזנים; ונכונות ורצון להקשיב להם לשוחח איתם וכו' מתוך שימת לב לאתגרים המתאימים להם בכל גיל. ההצלחה במשימה זו מאפשרת לילדים לגדול עם אבא ואימא על כל המשתמע מכך.
גם הורים שהצליחו בחינוך ילדיהם וגם השכילו לבנות עימהם מערכת יחסים בריאה וטובה ייתכן שירגישו קושי מסוים בחלוף הילדות וגיל ההתבגרות בהגיעם לשלב השידוכים.

הזוגיות של ההורים – השפעה מקיפה
אין ספק שתפיסת הזוגיות והנישואין שתתפתח בתודעת הילדים תלויה במידה רבה בדגם הזוגיות שראו אצל הוריהם. ילד שראה בביתו אצל הוריו זוגיות שאינה משובחת פוחתים הסיכויים שיצליח בעצמו לפתח בבגרותו זוגיות טובה.
אם רצוננו לעזור לילדינו להצליח בעתיד במשימת יצירת חיי זוגיות טובים עלינו להשקיע בפיתוח הזוגיות שלנו ובשיפור תמידי שלה כל העת. הדגם שיעמוד לנגד עיניהם בקטנותם יתרום ליכולתם בבגרותם.
זו השפעה של 'מקיף'. כלומר הילד סופג ומושפע לא רק מהחינוך הישיר שהוא מקבל מההורים אלא מדמותם השלמה ממעשיהם מהדרך שבה הם נוהגים זה בזה בילדיהם ובאנשים אחרים ועוד. ה"תמונות" שהילדים ראו בבית והחוויה שחוו – נחקקות בהם לכל החיים ונמצאות במקום עמוק מאוד בתוך ה"ראש" שלהם.
כשאני משוחח עם צעירים לא פעם אני שומע מהם שהמחשבה על חתונה ונישואין מעוררת בהם פחד. הם מפחדים להתחתן... בראשם "מונחת" ההבנה שנישואין הם מקום של פגיעות מריבות וכו'. ממניין הגיעו ההנחות וההבנות האלה? מ"סרטים" שהיו עדים להם בבית שבו גדלו. הם ראו הכול אצל ההורים שלהם... אותן "תמונות" שנחקקות בראש מתחילות להיווצר כבר בגיל הרך כשהילד בן שלוש ובוודאי גם בהמשך כשהוא בן עשר או בגיל ההתבגרות והם נשארות שם ומתחילות להציק לו כאשר הוא בעצמו מתחיל לחשוב על חתונה.
ילדים כועסים ורבים. זה טבעי. וכפי שאומר אדמו"ר הזקן בתניא פרק ו שהקטן "מתכעס ומתקצף מדברים קטנים" מה שאין כן הורים בוגרים – לא אמורים לריב ביניהם.
זוגיות בריאה מתוך אחווה ושלום מקרינה באופן 'מקיף' על הילדים ועוזרת להם גם בתקופת השידוכים. לא רק בשל "השם הטוב" שיש להוריהם אלא משום שהם באמת במצב של "טוב". הילדים רואים זאת ומושפעים מכך.
ומה יעשו הורים שילדיהם הגיעו לשלב היציאה לשידוכים ורק אז מחלחלת ההכרה שה"מודל" הזוגי שראו בבית היה רחוק מלהיות מושלם? האם הכול אבוד? כאן נכנסת הידיעה שכל הקורה בעולם –ב"השגחה פרטית". ומעתה ואילך נעשה כל שביכולתנו כדי ליישר את הדרך שעיוותנו ובזכות מעשינו נביא לשיפור תנאי הדרך שבה יצעדו הם לקראת נישואיהם.
כשהורים משנים את התנהגותם ביניהם השינוי עשוי לעזור מאוד לילדיהם אפילו נעשה רק כאשר הילדים כבר גדלים ובוגרים בעצמם. אומנם הם זוכרים גם את העבר אבל הוא נדחק הצידה ועובר להיות שייך להיסטוריה כפי ששיתף אותי בחור צעיר שעמד לפני חתונתו: "הם היו רבים" אמר לי "אבל עכשיו זה כבר אחרת". השינוי ההתנהגותי אפילו אחרי שנים רבות מפיח בצעירים תקווה ואמונה שזוגיות יכולה להיות גם אחרת מתוך חברות ונעימות.

מה' יצא הדבר
כל האמור הוא ההשפעה ה"מקיפה" על הילד כהכנה לחתונה. אך כשהילד בגר והגיע זמנו לגשת לעולם השידוכים כדי לעזור לו להתחתן צריכה להצטרף אליה גם השפעה "פנימית".
ההבנה שכל שידוך הוא עניין אלוקי – היא אחת ההבנות החשובות שצריכה להתגבש בתודעתנו. השידוך הראשון שהתורה מספרת עליו מסופר באריכות. שידוך זה היה היסוד של בניין של עם ישראל וגם תכלית הבריאה (כמוסבר בהרחבה ב"דבר מלכות" של חיי שרה תשנ"ב). כידוע שידוך זה התגלגל בהשגחה פרטית אלוקית בברכתו של הרבי (אברהם אבינו...) ובסימנים גלויים של השגחה פרטית שאליעזר היטיב להבחין בהם ועד שאמרו כולם: "מֵה' יָצָא הַדָּבָר".
עלינו לגשת לנושא השידוכים מתוך 'ביטול' וידיעה שהקב"ה הוא שמוביל את האירועים ולמעט ככל האפשר מלערב את הרצונות וה'ישות' שלנו.

הנישואין – "לדעתהּ"
כלפי מה הדברים אמורים? עיקרון חשוב בתחום השידוכים הוא שהמועמד לנישואין עצמו צריך לרצות בהם ולהסכים לצעד ובלשון התורה בשידוך הראשון האמור: "נִקְרָא לַנַּעֲרָה וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ" וכפי שרש"י מדגיש ומבאר: "מכאן שאין משיאין אישה אלא לדעתה".
לפעמים ההורים חושבים שהם יודעים טוב יותר מילדיהם מי המועמד הנכון ומתאים להקים עימם משפחה. הם יודעים שהכול צריך להיות בהסכמתם וברצונם אבל הם קצת "לוחצים" (במידה סבירה לדעתם) משכנעים בתוקף ומנופפים בטענה שהם "ההורים" והם רוצים רק בטובת הילדים והם יודעים (טוב יותר מהם) מה נכון וראוי לעשות...
לפעמים מתערבבים במחשבות ההורים שיקולים שאינם ענייניים: חשש מדומה מפני פגיעה במעמדם בקהילה בעקבות שידוך מסוים או שמא ייפגעו השידוכים של שאר הילדים הבאים בתור וכדומה; ולפעמים קורה שלתחושתם המועמד "לא מתאים להם" הוא שונה ממה שדמיינו רצו או חשבו.
לדוגמה: במקרים מסוימים בן "חסידי" קצת פחות ממה שאביו היה רוצה שיהיה והוא מעוניין לשאת לו לאישה מישהי שסגנונה דומה לסגנונו שלו ואביו מתנגד. הרעיון לא מוצא חן בעיניו. הוא חושב לעצמו: אם לא הצלחתי לחנך אותו עד עכשיו לפחות אדאג שיתחתן עם "פרומית" רצינית ואולי היא תחנך אותו...
אך כאמור "אין משיאין אשה אלא לדעתה" (ומובן שהדברים נכונים גם לגבי האיש).
הביטוי "דעתה" מזכיר לנו את מה שמובא בתניא פרק ג על הקשר בין ה'דעת' לנישואין. על יסוד הפסוק "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה" נכתב שם: "והוא לשון התקשרות והתחברות". לא כתוב: "אין משיאים אישה אלא לחוכמתו או חוכמתה" או "אין משיאים אישה אלא לבינתה". בשביל להתחתן לא די ב'חכמה' וב'בינה' – היינו לא די בשכל בנתונים בעובדות בפרטים ובכללים. לכל אלה חייבת להצטרף תנועה נפשית של התחברות.
הרבי מגדיר זאת במקומות רבים כ"נטיית הלב" שצריכה להיות בשידוך. נטיית הלב של מי? של ההורים? לא! של הבן והבת. אם ההחלטה שלהם להתחתן מתקבלת בהשפעת לחץ שמפעילים עליהם ההורים שכנוע אינטנסיבי שלהם או פחד הצעירים מפני עקימת האף של ההורים וכו' – החלטתם איננה נחשבת "לדעתה".
אומנם גם להורים יש תפקיד: עליהם "להכין שיעורי בית" להשיג לילדיהם "הצעות" שמתאימות להם וכדומה אבל עליהם לזכור את מקומם. קורה לא פעם שישנן כמה הצעות ואחת מהן נראית להורים טובה מן היתר והם נוטים לקבלה אבל או הילדה נוטים לקבל הצעה אחרת דווקא. עלינו לזכור ש"לב יודע מרת נפשו" – אדם יודע מה הוא מרגיש עמוק בתוכו מה חשוב לו וממה הוא חושש. עלינו ההורים להקשיב לזה ולזכור שההחלטה נתונה בידי הילד. היא תשפיע על חייו מכאן ולהבא ולכן הוא שצריך להגיע אליה.

ה'ביטול' של ההורים
לשם כך חשוב שההורים ישתדלו להיות ב'ביטול'. ביטול פירושו שאנו מבטלים את הרצונות החיצוניים שלנו לרצון של ה' ואיננו מרוכזים בעצמנו בפחדים ובחששות שלנו במחשבה על המעמד שלנו או ברצונות האישיים שלנו.
מאחר שרצון ה' הוא שהנישואים יהיו לדעתם של המועמדים לנישואין ולא של ההורים שלהם אנו ההורים צריכים להיות ב'ביטול' למהות ולרצון של הילד בעניין הזה לנטיית ליבם ולתחושותיהם הפנימיות שאומרות להם מה מתאים להם.
אמנם על ההורים "להדריך" את ילדם להציג לו את הנתונים המלאים להסביר לו מה עיקר ומה טפל – כל זאת מתוך הבנתם ניסיונם בחיים וגם תחושותיהם הבריאות וראיית טובתו; ואולם אחרי שעשו זאת – הם צריכים גם לדעת להרפות ולהניח לילד להחליט על פי נטיית ליבו שלו. בשום מצב אין לגשת לנושא מתוך עולם אינטרסנטי ואגואיסטי.
עליהם לבטל את רצונותיהם שלהם ולפנות את מלוא המרחב לכוונה הפנימית – לראות בטובת ילדיהם כפי מה שמתאים להם. לא נפעיל עליהם לחץ לא גלוי וגם לא סמוי ולא נפעל בתחבולות וננסה להשליט את רצוננו על רצונם. נהיה קשובים וילדינו ירגישו וגם יאמינו שטובתם היא שניצבת לנגד עינינו ותו לא.
מובן שכל שידוך זקוק ל"סייעתא דשמיא" ולברכה מלמעלה כולנו מתפללים שהקב"ה יגלגל את החתן והכלה המתאימים באופן שיהיה ניכר בגילוי ש"מה' אישה לאיש" – בהשגחה הפרטית. כדי לזכות בברכה זו על ההורים לפעול באופן הנכון.

לסמוך על הילד
לשם כך אנו ההורים צריכים להתרגל לסמוך על הילדים שלנו להאמין בהם ולהעצים את יכולת הבחירה שלהם.
יש ילדים שבאופן טבעי תלותיים בהוריהם יותר מילדים אחרים יש שנוטים לרצותם ויש שמעדיפים שההורים יחליטו למענם: "תחליטו עבורי" הם אומרים "קשה לי להחליט... מה שתגידו מקובל עליי.." – על ההורים לא להיענות לבקשה כזאת. הורים בוגרים צריכים לזכור שהדעה החשובה במקרה זה היא דעתו של הילד ולא דעתם. ההורים צריכים לעודד את הילדים לקבל את ההחלטה בעצמם. עליהם לשדר להם מסר שהם סומכים עליהם ומאמינים בהם וחשוב מכול: בכל החלטה שיקבלו – הם יזכו בגיבוי מלא.
לילדים יש חיישנים רגישים ומדויקים. הם ירגישו אם ההורים אכן לצידם ו"איתם" בהחלטתם או שמא הם אינם מרוצים ממנה ו"מעקמים את האף" ומילות התמיכה שהם משמיעים באות מן הפה ולחוץ בלבד. אי אפשר להוליכם שולל.
יש להבהיר ברור הדבר שחובתם של ההורים לסייע ולהכווין את הילד לגשת לשידוכים בדרך נכונה לעשות את הבירורים המתאימים ולהשתדל במרץ בכל הפרטים הנדרשים.
יתרה מזו לפעמים ההורים מזהים משהו לא תקין סכנה שנשקפת לילד וכדומה והוא בתמימותו לא שם לב ואיננו מבחין בכך. חובה על ההורים להדריך לכוון ולהסביר אבל אחרי שמילאו את תפקידם עליהם לזכור: הבחירה – שלו. והיא העיקר.
וכפי שגם נפסק בשולחן ערוך בהלכות כיבוד אב ואם – שהימנעות מנישואין רק בגלל רצון ההורים – איננה בכלל המצווה.
עלינו להקשיב לנתונים ולבחון אותם רק על פי טובתו של הילד מתוך מקום אמיתי בענווה וללא עירוב אינטרסים חיצוניים.
האינטרסים יכולים להיות מסוגים שונים. לפעמים מדובר באינטרסים ממוניים לתמיכה כלכלית לקניית דירה וכדומה (ב"ה במשפחות אנ"ש חסידי חב"ד זה מצוי פחות מאשר בחוגים אחרים) ולפעמים באינטרסים חברתיים הקשורים למעמד (אמיתי או מדומה) לתדמית המשפחה או לחשש מפני "מה יאמרו" וכדומה.
לסיכום: תקופה זו מציבה לנגד ההורים כעין סרגל או "מדד" שלאורו הם יכולים לבחון אם גישתם ההורית נכונה אם הגיעו להתפתחות פנימית נכונה ושלמה כהורים ומאיזה מקום פנימי הם פועלים.
בהיותנו ההורים – אנו המבוגרים. אנו כבר לא ילדים פגיעים שבוחנים דברים במבט חיצוני. אנו מסוגלים לראות את המכלול את התמונה השלמה במבט בוגר ומעמיק.
עיקרון זה נכון בכל שלבי הגדילה והחינוך ובייחוד בזמן השידוכים. בזמן זה על ההורים להיות ב'ביטול' להסיט הצידה את רצונותיהם שלהם ולמקד את כל תשומת ליבם ומחשבותיהם בטובת הילד במה שמתאים לו במצבו הרוחני השכלי ההתנהגותי וכו'. מיקוד כזה יסייע לילד לבחור נכון ולצעוד לקראת השלב החדש בחייו בצעד בטוח ובלב שמח ולמשוך אליו ברכה וסייעתא דשמיא מלמעלה ובעזרתן יצליח לבנות בית יהודי חסידי המושתת על אהבה ואחווה שלום ורעות.