בשולחן ערוך הרב אורח חיים (סימן שלז סעיף ד), מובא לגבי דין סיכה: אין סכין את הקרקע ואין מדיחים אותו ואין נופחים הקרקע, שמא יבא להשוות גומות, ואפילו במרוצף אסור אף לדברי המתירין בכיבוד, לפי שדברים אלו אין בהם צורך כל כך כמו בכיבוד, לפיכך לא רצו לחלק בהם בין מרוצף לשאינו מרוצף ואסור הכל.
ושם בסעיף ב כתב: אסור לכבד הבית דפסיק רישיה הוא ואם הוא קרקע מרוצף באבנים וכל שכן בקרשים שאין לחוש בו להשוואת גומות מותר לכבדו (ולא גזרו בו משום שאינו מרוצף לפי שהכיבוד הוא דבר שיש בו צורך היום)... ויש מתירין אפילו בשאינו מרוצף דלאו פסיק רישיה הוא שישוה גומות.
ויש מחמירין אפילו במרוצף גזרה משום שאינו מרוצף, וכן נוהגין במדינות אלו ואין לשנות, אבל נוהגים להקל לכבד ע"י בגד או מטלית או כנף אווז הקלים ואינן משוין גומות [משמע אפילו באינו מרוצף], וע"י נכרי מותר בכל ענין שכל פסיק רישיה מותר ע"י נכרי כמ"ש בסי' רנ"ג.
ובביאור הלכה שם לאחר שפלפל בעניין אם כל בתי העיר מרוצפין סיים: היוצא מכל זה דאם כל בתי העיר או עכ"פ רובם מרוצפים בקרשים ובפרט אם נתכבד הבית ג"כ מע"ש ורוצה עתה לכבד הבית בענפי תמרה הרכים או במה שאנו קורין בארש"ט בודאי אין להחמיר.. [כאשר רוב בתי העיר מרוצפין].
[כלומר, שבזמן רבינו לכאורה לאו דוקא שהיו רוב בתי העיר מרוצפין. משא"כ בזמן המ"ב שכבר רוב בתי העיר היו מרוצפין, וא"כ נתחדש מקום קולא להתיר יותר, מאחר וישנו פחות חשש אשויי גומות].
ובבדי השולחן סימן קמז סקנ"ט (חלק ח' עמו' קכה), הקשה בצ"ע מדוע לפי צד היתר זה של "כל בתי העיר מרוצפין" לא נתיר גם בהדחה, וז"ל: ויל"ע דכיון דאיסור הדחה במרוצף הוא משום גזרה אטו אינו מרוצף, א"כ לפי מה שפסק המשנ"ב והאג"ט, דאם כל בתי העיר מרוצפין מותר כיבוד, ולא גזרינן אטו עיר אחרת, נימא דגם הדחה מותרת, ואע"פ שכ' הה"מ פכ"א משבת, דבהדחה אין בהם צורך כמו בכיבוד, הוצרך לזה לשיטת הרמב"ם, דמתיר כיבוד במרוצף אפי' אין כל בתי העיר מרוצפין, ולא גזר אטו אינו מרוצף, ובהדחה גזרינן במרוצף אטו אינו מרוצף, והיינו משום דכיבוד צורך טפי מהדחה, אבל למאי דפסקו דגם בכיבוד גזרינן אטו אינו מרוצף, אלא שמעיר לעיר לא גזרינן, צריך להתיר גם בהדחה אם כל בתי העיר או רובה מרוצפין, כיון דמעיר לעיר לא גזרינן, וצ"ע שלא העירו מזה כלל.
[וצ"ע קושייתו, שהרי הביא זאת לכאורה בפשטות רק כסניף להיתר לכבד בדבר רך, שזאת התיר רבינו בפשיטות אף בלא סניף היתר זה, מחמת המקילין ומתירין לגמרי. ואין לומר ששאלתו שנתיר גם בהדחה כאשר רוב בתי בעיר מרוצפין – בדבר רך, כי אינו מזכיר כלל שנתיר רק בדבר רך. ובנוסף, לאו דוקא שהדחה היתה נעשית בלא מרוצף ע"י משוה, כי אפשר בפשטות שההדחה היתה נעשית ע"י שפיכת מים בלבד. וכן משמע במ"ב (שם ס"ג סקט"ז) וז"ל: "ולא מדיחין אותו - שהיו פוקקין סילון שהמים נכנסו דרך בה לבית המרחץ ופותחים נקב שבצד אחר שילכו אותם המים ומנקים את הקרקע מפני הזוהמא וטעם כל אלה משום דחיישינן להשוות גומות ואפי' למאן דשרי כיבוד בשבת דשאני הכא דכיון שהוא רוצה ליפות את הקרקע לסוך אותה או להדיחה חיישינן שמא יראה גומות וישכח ויבא להשוותם במתכוין".
ואולי יש לומר, שהבין דברי הביאור הלכה שכתב וז"ל: היוצא מכל זה דאם כל בתי העיר או עכ"פ רובם מרוצפים בקרשים, ובפרט אם נתכבד הבית ג"כ מע"ש ורוצה עתה לכבד הבית בענפי תמרה הרכים או במה שאנו קורין בארש"ט בודאי אין להחמיר". שמדובר בשני דברים. קודם כל אם כל בתי העיר מרוצפין מותר הדבר אפילו בדבר קשה. ולאחמ"כ הוסיף "ובפרט" אם מדובר שמכבד בדבר רך, שבזה "בוודאי אין להחמיר", ודו"ק.
ולפי"ז, אם רוב בתי העיר מרוצפין, מותר מעיקר הדין גם לכבד בדבר קשה, רק שיש מקום להחמיר. ואם עושה בדבר רך, "בוודאי אין להחמיר". וע"ז קושיית הקצוה"ש, שאם מעיקר הדין מותר גם לכבד בדבר קשה, א"כ הוא הדין שנתיר הדחה במקרה כזה.
ואולי יש לתרץ דברי המ"ב, שכיון שהדחה אינה צורך כ"כ כמו כיבוד, (וכנראה בחוש שהדחה עושים פחות פעמים מכיבוד), לא לא התירו להקל בזה מצד רוב בתי העיר כו'.
[ולהעיר שמדברי רבינו משמע לפי הנ"ל, שבדבר רך מותר לכבד גם באינו מרוצף, ובדבר קשה עדיין אסור לפי המנהג גם במרוצף].
ובפסקי תשובות (שם אות ט): אמנם במקום שהלכלוך רב או בלתי נסבל (לכלוך דביק), כל שכן כשנולד מהלכלוך ריח רע, וכל שכן כשיש לכלוך של צואה ומי רגליים, או כשיש סכנת החלקה (שמן שנשפך), מותר לשפוך שם מים ולאסוף את המים בכף אשפה, או לגוררו לנקב הניקוז, דזיל בתר טעמא שהחמירו בהדחה יותר מכיבוד משום שאין ההדחה נחוצה, א"כ כשהלכלוך רב ההדחה נחוצה כמו כיבוד ועוד יותר מכך.
[אמנם לדעת רבינו שסיים בכיבוד: "ויש מחמירין אפילו במרוצף גזרה משום שאינו מרוצף, וכן נוהגין במדינות אלו ואין לשנות". א"כ מה יעזור דקדוק הלשון בהדחה "ואפילו במרוצף אסור אף לדברי המתירין בכיבוד, לפי שדברים אלו אין בהם צורך כל כך כמו בכיבוד, לפיכך לא רצו לחלק בהם בין מרוצף לשאינו מרוצף ואסור הכל". הרי זה נאמר "אף לדברי המתירין", וכאן הרי סוכ"ס המנהג להחמיר בכיבוד כדברי המחמירין – אפילו במרוצף, וא"כ הוא הדין בכיבוד. (והא ניחא במקום חשש היזק וסכנה, כמו אם נשפך 'שמן', אך בשארי דברים מנין להתיר).
ואולי דמי למש"כ לאחמ"כ: "אבל נוהגים להקל לכבד ע"י בגד או מטלית או כנף אווז הקלים ואינן משוין גומות". וא"כ כשכל בתי העיר מרוצפין הוי כעין זה - להקל ביש צורך גדול, כגון במקרה השאלה (כשיטות המקילין בכיבוד - במרוצף). שלכאורה צ"ע, מדוע בדבר רך לא נתיר גם הדחה, אלא על כרחך מפני שהדחה לא נצרכת כ"כ כמו כיבוד, ולכן אין מקילין בה כ"כ.
כלומר, יצא מכך שישנו קיזוז בין כיבוד להדחה:
כיבוד: נחוץ, והמנהג להתיר לעשותו בדבר רך שאין בו חשש של אשוויי גומות.
הדחה: בנידון דידן ג"כ נחוצה ככיבוד, ויהיה מותרת לעשותה במקום שכל בתי העיר מרוצפין, ואין חשש של אשווי גומות, גם מצד גזירה.
ולמרות שאין רבינו מזכיר את הקולא של רוב בתי העיר מרוצפין, מ"מ י"ל שטכנית לא היה שייך ומצוי כ"כ בזמנו. ובאמת בקצוה"ש שם (שהולך לפי פסקי רבינו), מזכיר בגוף ההלכות את קולת המ"ב בכיבוד – כשכל בתי העיר מרוצפין, ומשמע שמתיר אפילו בדבר קשה. (ומה שממשיך שם, שמותר לכבד בדבר רך במרוצף, (משמע שקשה אסור), היינו במקום שאין רוב בתי העיר מרוצפין).
ובפרט שאפ"ל שהמציאות שונה מבעבר, שכיום שלא היתה רצפה או שהיתה מקרשים, הרי שזה בולע המשקה ואינו כ"כ נחוץ ככיבוד שהיה נחוץ יותר, כמובן מדברי השו"ע בסימן שח סעיף ס') "ולא התירו טלטול ע"י דבר אחר, אלא כשדבר האסור כבר הוא מונח על דבר המותר, והוא מטלטל בידיו הדבר המותר, והדבר האסור מיטלטל עמו מאליו, כגון שמנער בידיו את הטבלא או את המפה שהקליפות מונחות עליה כבר, והן ננערות ג"כ ונופלות מעליה מאליהן". משא"כ כיום שישנה רצפה מאבן, הרי שכל משקה ניכר ולמכלכך, ונחוץ יותר מכיבוד כנראה בחוש, וא"כ יש נתינת מקום יותר להקל)].
ומה שסיים הקצות שם בגוף ההלכות, שהדחה אסורה וכפשטות דברי רבינו והמ"ב, ווהינו שאסור גם במרוצף, וגם כאשר רוב בתי בעיר מרוצפין, זהו מפני שהכוונה להדחה כללית של הבית, שרואים במוחש גם היום שאין היא נצרכת כ"כ ככיבוד הבית, ועושים זאת בד"כ רק פעם בשבוע לפני שבת. משא"כ כיבוד שעושים כמעט כל יום. אמנם בנידון דידן שנשפך דבר דביק על הרצפה, הרי זה נצרך ככיבוד ויתר מכך, שהרי אף בחול לא היה משייר דבר זה אף לא רגע אחד, והיה מיד מדיח מקומו, א"כ יש להקל בזה כשרוב בתי העיר מרוצפין להדיח מקום השפיכה בלבד.
ומכל הנ"ל יוצא לעניין הלכה למעשה, שמעיקר הדין אין להדיח את הרצפה בשבת גם במקום מרוצף, אמנם בצורך גדול באם נתלכלך הרבה, או שנשפך שם נוזל דביק (מיץ) וכדו', ניתן להדיח המקום במים, (אך כמובן באופן שלא יבוא לידי סחיטה).
