ביטוי לשוויון זה עולה מאחת ההלכות של שנת השמיטה: את הפירות הגדלים בשמיטה מותר לאכול בבית כל זמן שעדיין יש כמותם בשדה, וכאשר כלה הפרי מן השדה, ואין לחיה אפשרות למצוא אותו עוד בשדות, צריך לבער את הפרי שנותר ולא להשאיר ממנו גם בבית.
הצמח צדק (בביאור מצווה זו) מסביר שהסיבה להתייחסות למאכל האדם ולמאכל הבהמה יחד, בלא הבחנה ביניהם קשורה ע"פ הפנימיות לכך שהגילוי האלוקי שבשמיטה הוא גילוי של 'סובב' שבו אין הבחנה בין הנבראים ולכן הוא יוצר תודעה של שוויון – "השוה ומשוה קטן וגדול ואדם ובהמה שוים אצלו".
יש לדייק שאין הכוונה רק לאדם ובהמה הפיזיים אלא גם לאדם והבהמה – מהויות רוחניות – שבתוך האדם עצמו.
ה'אדם' שבנו הוא הנפש האלוקית שלנו – 'אדמה לעליון', ובכללות יותר – כוחות השכל וההבנה שלנו המבטאים את מעלתנו כאדם. וה'בהמה' שבנו היא הרגשות שבתוכנו, שלא תמיד הם מתוקנים, ובכללות יותר, היא הצד החייתי, הבהמי שבנו, הצד שנמשך יותר לחומריות העולם הזה.
אם כן, מדובר בשתי 'נפשות' פנימיות השוכנות בתוכנו, שתי תודעות הנבדלות זו מזו. בזמן רגיל עלינו להבחין בין השתיים ולזהות מה מגיע מכל אחת מהן, ומתוך כך להתנהל נכון באופן שבו 'מוח שליט על הלב': האדם צריך לנהל את הבהמה ולא חלילה להפך.
אך כשמגיעה שנת שמיטה ומתגלה אור האין־גבול – לגביו הכול שווים, התורה מצווה לנקוט יחס שווה כלפי הבהמה והאדם.
ניתן להבין זאת במובן של 'ביטול'. הידיעה שכל המעלות שלנו הם כאשר אנו בוחנים את הדברים ב'משקפיים' של גבול, אך בשנת השמיטה אומרים לנו, הכול טוב ונכון, אבל ביחס ל'מושגים' האמיתיים – הכול שווה.
מדובר בהתייחסות מסוג מיוחד - התייחסות שיוצרת שוויון בין כולם, וכלשון המובאת בשם הבעש"ט (צוואת הריב"ש פסקה יב): "...ובמה הוא חשוב יותר מתולעת, שהתולעת עובד להבורא יתברך שמו בכל שכלו וכחו, והאדם גם כן רימה ותולעה, כמו שכתוב ואנכי תולעת ולא איש, ואם לא נתן לו השם יתברך שכל לא היה יכול לעבדו רק כמו תולעת, ואם כן אפילו מתולעת אינו חשוב במעלה, כל שכן מבני אדם, ויחשוב שהוא ותולעת ושאר בריות קטנות הם חשובים כמו חברים בעולם, שכולם נבראים, ואין להם יכולת רק מה שנתן להם הבורא יתברך, ודבר זה יהיה תמיד במחשבתו...".
להסתכל על כולם בשווה
אם נתרגם את הרעיון ליחסי אנוש, נבין שה'שוויון' הוא דרך ההסתכלות – על עצמנו ועל אחרים – שעלינו לסגל לעצמנו בשנת השמיטה.
בדרך כלל אנו רגילים למדוד ולהעריך אנשים על פי הכישרונות שלהם, הצלחותיהם כישלונותיהם וכדומה, על פי הצד הגלוי שבהם. שנת השמיטה מזכירה לנו שלעומת האמת לאמיתתה וכלפי הקב"ה – כולם שווים – "השוה ומשוה קטן וגדול". הגאון שבגאונים והפשוט שבפשוטים, מצד העצמיות – כולם אותו דבר.
בשנה זו עלינו לחדול מן ההרגל שהזכרנו. עלינו להתרגל להכיר ב'עצמיות' שבכל אחד, שמצידה כולם שווים.
להפקיר בעלות ולנוח
עיקרון זה בא לידי ביטוי גם בהלכה נוספת של שנת השמיטה – ההלכה שלפיה כל הפירות הגדלים בשנה זו הם הפקר. כל אחד יכול להיכנס לשדה ולקחת מהפירות לעצמו. אין איש שהוא ה'בעלים' שלהם והם 'רכושו' ו'קניינו'. הפירות שייכים לכולם, ואפילו לבהמות ולחיות.
סיבת הפקעת הבעלות האישית היא "כִּי לִי הָאָרֶץ" (ויקרא כה, כג): הקב"ה מראה את בעלותו על העולם בגלוי, ולכן הכול מופקר וגם החובות נשמטים.
זהו הזמן שבו האדם צריך לחזק בתוכו את ההכרה והתודעה שכל מה שיש לו – איננו באמת שלו, אלא שייך לקב"ה, וכלשון המשנה בפרקי אבות (ג, ז): "תן לו משלו, שאתה ושלך שלו". בשנים רגילות, שבהן האדם עובד ומשקיע, קשה יותר לפתח תודעה זו, כי יש צד של עשייה של האדם; אך בשנת השמיטה, שבה הכול מופקר, ללא בעלות, מתגלה שכל מה שיש לנו – שלו הוא.
אומנם "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" (תהלים קטו, טז). הקב"ה נותן לאדם את ה'ארץ' – הארציות, כדי שיעבוד בה, יברר את הבירורים הנחוצים, ויפעל בדרכי הטבע; אך בשנת השמיטה הוא מזכיר לו כי למען האמת "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ" (תהלים כד, א). הנתינה בשש השנים הייתה על תנאי שנעשה את מה שצריך, אך מתוך הכרה שבאמת הכול של הקב"ה.
הכרה זו צריכה להביא את האדם לשחרור פנימי, לרוגע ומנוחה. הצורך "לתפוס בעלות" בתחומי החיים השונים חשוב ונחוץ, אבל הוא דורש קבלת אחריות ומשום כך עשוי לגרום ללחץ. כאשר האדם יודע את האמת, שכל מה שיש לו איננו באמת שלו – "שאתה ושלך שלו", הידיעה הזאת נוסכת בו רוגע ושלווה גדולים מאוד, והיא גם מחזקת את ביטחונו בקב"ה – מקור הכול.
כשם שביום השבת האדם צריך להרגיש מנוחה ושלווה פנימית מתוך ש"כל מלאכתך עשויה", כך גם בשנת השמיטה. ההכרה שהכול שייך לה' והגברת הביטחון בה' מביאה את האדם לחיים שלווים ורגועים, חיים של גאולה פרטית, שבוודאי מקרבים גם את הגאולה הכללית.
