ראיית הטוב

ב"ה

השאלה היא באמת מאוד קשה. אנו מתפללים לקב"ה שהמצב הזה ישתנה תיכף ומיד בגאולה האמיתית והשלימה. אך יש בכל זאת להשים לב לכמה נקודות חשובות בקשר למה שכתבת:

א. הניסיון להסביר את ה'רע' כעונש או גלגול קודם, אינו ההסבר השלם. אלא ההסבר הוא שאין אנו יכולים להשיג את מהות דרכיו.

וכמו שאומר הרבי:  "עם כל הכאב האיום שבטרגדיה הזאת, ברור ש"אין רע יורד מלמעלה", ובתוך הרע והסבל של הצרות, טמון טוב רוחני נשגב. אף על פי שאין שכל אנוש משיגו, קיים הוא בכל תוקפו" (אמונה ומדע, עמ' 116).

כדי להסביר את הדברים, הביא הרבי את משל "המנתח המומחה": "תאר לעצמך אדם הנקלע לבית החולים ונכנס לחדר ניתוחים. לפניו מתגלית תמונה מחרידה: אדם כפות שוכב על שלחן הניתוחים ומסביבו כעשרה אנשים רעולי פנים, בידיהם סכינים ומתכוננים הם לקטוע את אחד מאבריו. אם ידיעותיו של 'אורח' זה ברפואה ובכל הקשור בנושא זה הן אפסיות, הרי אדם זה בטוח כי הוא עד לתופעה קאניבלית… וכל זאת משום שאינו מבין כלל ברפואה, ואינו יודע מה מצבו של החולה בעבר, בהוה ובעתיד. לו ידע שאותו אבר העומד לקטיעה מורעל ללא תקנה ומסכן את חיי החולה וכדי להציל את חייו חייבים הרופאים לנתח ולקטוע את האבר הנגוע – כי אז לא היה זועק ומרעיש שמים וארץ…!"

וכמו שהרבי אמר בהזדמנות אחרת בקשר לשואה:

"ישנם עניינים בלתי רצויים שאינם באים בתור עונש על עוונות כי אם מפני שכך גזר הקב"ה, ללא טעם והסבר כלל בשכל וחכמת התורה. ובלשון חז"ל: … 'שתוק, כך עלה במחשבה לפניי', 'גזירה היא מלפניי'. השמדת שישה מליון יהודים באכזריות הכי גדולה ונוראה – שואה שלא היתה ולא תהיה ר"ל דוגמתה במשך כל הדורות – לא יכולה להיות בתור עונש על עוונות… אין לנו שום הסבר וביאור ע"פ חכמת התורה כלל וכלל על השואה, כי אם רק ידיעת העובדה  ש'גזירה היא מלפניי'" (ספר השיחות תשנ"א, עמ' 233 ).

ב. כל זה כשמדברים על העבר, כאן צריך להתחזק באמונה שהכל ממנו, גם כשלא מבינים, והכל באמת לטובה.

אחד החידושים הגדולים שהרבי מדגיש בקשר לחשיבות עבודת הביטחון כהכנה לגאולה, הוא שעבודת הביטחון היא עבודה נוספת מלבד האמונה.

האמונה עניינה להאמין שמאחר שכל דבר שקורה בעולם הוא בהשגחה פרטית מאת ה', הרי הכול טוב בתכלית, וזאת גם במצבים של קושי והסתר. במצבים אלו הטוב עשוי להופיע כאילו הוא הפך הטוב, אבל מנקודת המבט המאמינה, הופעה זו מלמדת על היותו טוב נעלה יותר מ"עלמא דאתכסייא", כמבואר בתניא.

עבודת הביטחון עניינה לבטוח בביטחון שלם, מתוך היסמכות שלימה על ה', שישפיע טוב נראה ונגלה. ההיסמכות שבעבודת הביטחון יוצרת מציאות חדשה וממשיכה אותה לעולם בפועל.

וכלשונו של הרבי בעניין הביטחון (לקו"ש שמות חל"ו): "בטחון הוא עבודה ויגיעה בנפשו, והיא מביאה את חסדי השם הבאים כתוצאה מעבודת ויגיעת האדם לבטוח בה’: ע"י שהאדם סומך באמת ובעומק נשמתו רק על הקב"ה לבד, עד שאינו דואג כלל, הרי התעוררות זו גופא פועלת שהקב"ה מתנהג איתו באופן זה, שמטיב עמו (גם אם לולא זאת אינו ראוי לזה)".

וכן הוא בקשר לביטחון בגאולה האמיתית והשלמה. חיזוק הביטחון שלנו שהגאולה אכן תגיע תכף ומייד ממש, הוא עצמו מביא וממשיך את הגאולה למטה לתוך העולם.

ג. מלבד זאת נקודה נוספת: לפעמים יש הרבה טוב בחיים האישיים של האדם, רק לא שמים לב אליו, כי האדם מרוכז בעצמו.

טובו וחסדו של ה' מלווים כל אדם מרגע לידתו ובמהלך כל חיים, בין שהוא מודע לכך ובין שאיננו מודע. יש שהליווי בא לידי ביטוי בשכר שהוא מקבל על מעשיו הטובים, ויש שה' מרעיף עליו חסד חינם ללא התניה ותמורה. בין כך ובין כך  מוטל עלינו להתבונן בטוב המושפע עלינו ממרום ולהודות עליו בפירוש לקב"ה, ולא לראות בו דבר מובן מאליו.

את היחס לתלונות נוכל ללמוד ממכתבו של הרבי המובא להלן (חלקים ממנו בלבד. המכתב מובא במלואו באגרות קודש כרך י"ב איגרת ד"צ):

"במענה על מכתבו… בו כותב מצבו עתה וכן אשר כל משך ימי חייו לא ראה טוב, ומבקש להזכירו וכן זוגתו וילידיהם שיחיו לברכה. וכנראה שאינו מרגיש בהסתירה במכתבו עצמו. כי איש אשר בורא עולם הזמין לו את בת גילו וברכם בילדים – שליט"א, יאמר שלא ראה טוב מימיו, הרי הוא כפוי טובה במדה מבהילה…

והרי מאות ואלפים מבני אדם מתפללים כל יום ויום להתברך בפרי בטן, והיו נותנים את כל אשר להם בשביל בן יחיד או בת יחידה, ועדיין לא זכו לזה – יברכם השם יתברך במילוי משאלות לבבם לטובה בקרוב – והוא אשר קבל ברכה זו, וכנראה מבלי תפִלה יתירה על הדבר, אינו מכיר בהעושר והאושר אשר בזה וכופל במכתבו כהאמור לעיל! ועוד מסיים אשר אינו מאמין ח"ו שיעזרו לו מלמעלה, כי נגזר ח"ו שכל ימיו יהיו עניים ומרודים!

מובן שאין כוונתי לומר שהפרנסה צריכה להיות בצמצום או מצב הבריאות בחלישות וכו' – אלא באתי לעורר, אשר אפשר זהו הטעם לחלישות הבריאות ולהעדר הרחבה בפרנסה, כיון שאיננו מכיר כלל בברכת השם יתברך בענין עוד יותר עיקרי מאשר שלימות בריאות והרחבת הפרנסה, והיא הברכה בבנים ובנות הולכים בדרך ד'. וכשאין מכירים בטוב הנראה והנגלה הנִתן מלמעלה, ובפרט כאשר אי ההכרה היא באופן מבהיל כל כך עד שבא לביטוים החריפים שבמכתבו, מהו הפלא, אם מלמעלה אין ממשיכים ברכה בשאר הענינים?"

תחושה של כפיות טובה וחוסר הכרה בטוב, מתוך התבוננות בחיים מזווית ראייה שמתמקדת בחוויית 'חוסר' בלבד, מקשה על האדם לדמיין את הטוב העתידי שה' ישפיע עליו ולבטוח בו שהטוב הזה אכן יגיע.

ולכן מוטלת על האדם החובה להתבונן במהלך חייו ולראות את כל הטוב שהקב"ה נתן לו ומוסיף ונותן לו, מבלי שהיה ראוי לו מצד מעשיו. וכפי שמצטט רבנו בחיי בשער הביטחון מספר תהלים (פרק מ): "רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה ה' אֱלֹקַי נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ
אֵין עֲרֹךְ אֵלֶיךָ אַגִּידָה וַאֲדַבֵּרָה עָצְמוּ מִסַּפֵּר". אנו פונים לקב"ה ואומרים לו: הרבה דברים טובים עשית למעננו. הנפלאות והמחשבות שלך נתונות לנו כל הזמן. איננו מסוגלים כלל להעריך את כל הדברים הטובים שאתה עושה עבורנו ולדבר עליהם, משום עוצם מספרם.

מודעוּת זו דורשת השקעת מחשבה והתבוננות, ואחת ההזדמנויות המסוגלות לכך היא התפילה. בתפילה האדם צריך להתרכז בתוכו פנימה, לצייר ולהתבונן בתוכו שהקב"ה אוהב אותו, משגיח עליו ומעניק לו טוב תמידי. אם יתרכז כראוי ויפעל כפי הדרכה זו, המחשבות האלה יקנו להן אחיזה בליבו ויעוררו בו את מידת הביטחון.

המודעות וההכרה של האדם בטוב שכבר קיים אצלו, תאפשרנה לו לסמוך ביתר שאת על הקב"ה ולחזק ביטחונו בו הן בביטחון בטוב האלוקי השלם שיתגלה אלינו בגאולה האמיתית והשלמה, הן בחיים האישיים של כל אחד.

וכפי שממשיך הרבי באותו מכתב: "תקותי ששורותי אלה המעטות בכמות תספיקנה להאיר עיניו לראות את המצב כמו שהוא, וכשיתחיל לעבוד את השם יתברך מתוך שמחה אמיתית ופנימית, בודאי תתוסף ברכת השם יתברך גם בהנוגע לבריאות ופרנסה.."