בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) מה דינו של עשיית קשר ועניבה על גביו לגבי מלאכות שבת. ב) האם יש הבדל אם מעוניין להתיר את הקשר באותו יום וכן אם יש הבדל אם מדובר לצורך מצוה או לא.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך הרב בסימן שיז, סעיף א', שהקושר והמתיר הם מאבות מלאכות, שכן במשכן היו ציידי חלזון קושרים ומתירים ברשתותיהם, שכל רשתות עשויות קשרים, והם קשרי קיימא, ופעמים שצריך ליטול חוטים מרשת זו ולהוסיף על זו, ומתיר מכאן וקושר מכאן.
ואמנם מן התורה אינו חייב אלא על קשר של קיימא העומד להתקיים לעולם, דהיינו שקושרו על דעת שישאר כן כל זמן שאפשר לו להיות קיים, - וכל זמן שלא יצטרך לו להתירו. ואף על פי שאפשר שיצטרך לו להתירו בזמן קרוב ויתירנו, אף על פי כן, הואיל וכשקושרו אינו קוצב זמן בדעתו מתי יתירנו, ואפשר שישאר כן לעולם, הרי זה נקרא קשר של קיימא וחייבים על קשירתו ועל התרתו.
אך כל זה לאיסור תורה, אבל אם קוצב בדעתו איזה זמן שאז יתירנו בוודאי, אפילו הוא זמן ארוך מאד, אין זה של קיימא מן התורה ופטור בין על קשירתו בין על התרתו, אבל מדברי סופרים נקרא זה גם כן של קיימא, הואיל ועומד להתקיים איזה זמן. ואסור בין לקשרו בין להתירו.
וישנם קשרים שמותר לעשותם, כמבואר שם, שכל קשר שאינו עומד להתקיים כלל, אלא להתירו באותו היום [בתוך 24 שעות], כגון קשרים שבמלבושים ומנעלים, שכאשר לובשן שחרית קושרן, וכשפושטן ערבית מתירן, מותר לקשרם ולהתיר אותם בשבת.
[יש אומרים שכל קשר שאינו עומד להתקיים שבעה ימים, אינו נקרא קשר של קיימא - אפילו מדברי סופרים, ומותר לקשרו ולהתירו בשבת. ואפילו אם רוב הפעמים דרכו לקיימן שבעה ימים, אלא שלפעמים גם כן מתיר אותו בתוך שבעה, אם קשרן בסתם, אינם נקראים קשר של קיימא. ולענין הלכה יש להחמיר].
והנה נחלקו הפוסקים בגדר קשרים האסורים - מצד חוזק ואיכות הקשר, שיש אומרים, שאין חייבים מן התורה אפילו על קשר העומד להתקיים לעולם, אלא אם כן הוא מעשה אומן, דהיינו שהוא קשר חזק ואמיץ כקשרים שהאומנים עושים בשעת מלאכתן. אבל הקושר קשר של קיימא - ואינו מעשה אומן, פטור. אבל קשר שהוא מעשה אומן, אפילו אינו עשוי להתקיים כלל אלא להתירו ביומו, אסור מדברי סופרים לקשרו ולהתירו בשבת, גזרה משום קשר מעשה אומן העשוי להתקיים לעולם, שחייבים עליו מן התורה.
ויש חולקים ואומרים שאין חילוק כלל בין מעשה אומן למעשה הדיוט, שאפילו קשר שהוא מעשה הדיוט, חייבים עליו מן התורה אם הוא של קיימא. ואם אינו עומד להתקיים כלל, בעניין שמותר במעשה הדיוט, מותר גם כן במעשה אומן.
ולמעשה יש להחמיר כסברא הראשונה. ולכן נהגו ליזהר שלא לקשור או להתיר שום קשר שהוא שתי קשרים זה על זה, אפילו הוא עומד להתירו ביומו, מפני שאין אנו בקיאים איזה קשר נקרא מעשה אומן שאסור לקשרו ולהתירו אפילו אינו עומד להתקיים כלל, וכל קשר אמיץ שהוא קשור הדק היטב יש להסתפק בו שמא זהו מעשה אומן, וב' קשרים זה על גבי זה הוא גם כן קשר אמיץ.
ומכל מקום, במקום צער אין להחמיר בדברי סופרים, ומותר להתירו אם אינו עומד להתקיים כלל, בעניין שמותר בוודאי מעשה הדיוט, כיון שלפי סברא האחרונה מותר אפילו בוודאי מעשה אומן.
ואמנם העושה קשר אחד - ועניבה על גביו מותר כמבואר שם, שהקושר שתי דברים יחד - בקשר אחד ועניבה על גביו, אין להסתפק בו כלל בקשר מעשה אומן, ומותר לקשרו ולהתירו בכל ענין - אם אינו עומד להתקיים כלל, אלא מתירו באותו היום.
והנה לצורך מצוה, או צורך גדול, אזי כל קשר שאינו נקרא של קיימא מן התורה אלא מדברי סופרים, מותר לקשרו לצורך מצוה, כגון שקושר למדוד אחד משיעורי תורה. ואפילו קשר מעשה אומן מותר לקשור אם אי אפשר למדוד בעניין אחר. כמבואר שם בסעיף ד'.
העולה מן האמור: שמותר לקשור ספר תורה בקשר ועניבה גם אם לא יתירו זאת באותו יום. כאשר אופן קשירה זו חזק יותר מסתם כריכה ותחיבת החגורה זה על גבי זה.
